לאחר שהוגשה תגובת הנתבעים 1-2, ובמסגרת דיון בבקשה ביום 20.7.21, הגיעו הצדדים להסכמה, שקבלה תוקף החלטה, בנוגע ללוח זמנים לבצוע בפועל של הפינוי הנידרש על ידי התובעים ועל חשבונם, וזאת לצד התחייבות הנתבעים לשתף פעולה עם הפינוי ולא להערים קשיים בהקשר זה.
בדיון נוסף בהליך ביום 1.11.21, עידכנו הצדדים את בית המשפט כי הפינוי אכן בוצע בפועל, למעט מבנה יחיד של בית מדרש אשר עדיין מצוי במשק.
בעיניין אחרון זה הנוגע לתוספות הבניה בבית המגורים, מובהר עוד, כי כמבואר להלן, למרות העדויות בדבר תוספת החדרים שהוקמה, ללא היתר, בגג הבית, הרי שאף לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת בדבר השבחה ממשית של בית המגורים אשר נותר בידי משפ' צוברי לאחר עזיבת התובעים, ולכן, אף מטעם זה, אשר יבואר להלן, התובעים אינם זכאים אף להשבתם של סכומים כלשהם בגין השינויים בבית המגורים.
ראשית יוזכר, כי השמאי שטיינברג הבהיר, כי חוות דעתו ניתנה בנוגע להיבטי שווי שמאיים בלבד וכי סוגיות משפטיות כגון המצב התיכנוני של המקרקעין בהם הוקם המיתחם (קרקע חקלאית), היתרי בניה ורישיונות (שלא הוצגו למומחה ואין חולק כי אינם קיימים) או היבטים משפטיים אחרים, כל אלו נסקרו על ידו בתמצית כרקע בלבד ולא נילקחו בחשבון או הופחתו לצורך אומדן השווי (ס' 5-6 לחוות הדעת).
...
אם כן, מניתוח העדויות הנ"ל לצד ניתוח הראיות והעובדה כי התביעה לא הציגה מסמך ברור ממנו עולה כי היא רכשה את הטלפון הנייד עצמו, אני קובעת כי יש לדחות אף את עילת התביעה הנוגעת לנטילת המכשיר הסלולרי עצמו.
בנוסף לדברים האמורים לעיל, אני סבורה כי טעם נוסף, ומשמעותי, לדחיית עילת התביעה הנוגעת למכשיר הטלפון הנייד נעוץ במישור הוכחת הנזק.
סיכום
נוכח כל האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה כי התביעה נדחית.
