בקשה לבניה במקרקעין המיועדים לתעשייה

הנאשם 2 ביקש להדגיש כי המדובר בבנייה שבוצעה בקרקע המיועדת לתעשייה ולא למטרות בנייה ולא על קרקע חקלאית כך שהפגיעה בערכי התיכנון היא דלה.

...

לאור מתחם העונש שקבעתי, ובהתחשב בנסיבות אשר הבאתי לעיל, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1: קנס בסך של 25,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו.

אני מורה לנאשם לחתום היום על התחייבות כספית על סך של 20,000 ש"ח וזאת שלא יורשע למשך תקופה של שנתיים מהיום מביצוע אחת העבירות לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה.

אני מורה לנאשם לחתום היום על התחייבות כספית על סך של 20,000 ש"ח וזאת שלא יורשע למשך תקופה של שנתיים מהיום מביצוע אחת העבירות לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה.

בפרק ייעודי הקרקע והשימושים נקבע כי הקרקע מיועדת לתעשיה ו"לשטח להשלמה וזכות מעבר".

התובע פנה פעם נוספת ביום 18.4.2017, ולפנייתו צירף העתק מבקשה להיתר בניה במקרקעיו, ובקש כי הנתבעת תחתום על הבקשה.

...

התנגדות הנתבעת אשר הוגשה לוועדה המקומית נדחתה לאחר מכן ביום 23.10.2011, והערר שהגישה לוועדת הערר נדחה חודשיים לאחר מכן, ביום 21.12.2011.

על כן גם אם היה נמצא שהתנהלות הנתבעת עיכבה את אישור התכנית, עיכוב זה "נבלע" בהתנהלות התובע כך שבסופו של דבר נמוג עיכוב זה כלא היה, ולא היתה לו כל השפעה על הליכי קבלת ההיתר.

לאור האמור, התביעה נדחית.

רקע להליך וטענות הצדדים המערער חוכר ומחזיק במקרקעין הנמצאים באיזור התעשייה באבו סנאן (להלן: המקרקעין ו-איזור התעשייה בהתאמה), בהתאם לחוזה פיתוח שנחתם בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) בשנת 2008 ועל פיו היה על המערער לבנות על המקרקעין ביניין המיועד לתעשייה.

באשר לטענת המערער בדבר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, טוענות משיבות 2 ו-3 כי זו הועלתה לראשונה רק אגב הדיון בבקשה לסילוק על הסף ולא נמצא לה זכר בתגובת המערער לבקשה לדחייה על הסף.

...

בתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף מיום 28.7.2019, טען המערער כי דין הבקשה להידחות, שכן התביעה לא התיישנה.

לטענת המשיבה גם אין בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ובסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כדי לסייע למערער, שכן גם יישום הוראות אלו מביא למסקנה כי התביעה התיישנה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שייעשה.

לגופו של עניין, נקבע כי מעדויות הפקחים "לא עולה תמונה חד משמעית בנוגע למיקום המבנים ביחס לייעודי הקרקע (ויוזכר כי חוות הדעת התכנונית הוסרה מן התיק משלא התייצב עורכו לחקירה ולבקשת המאשימה). משכך, כל שניתן לקבוע על סמך עדות המפקחים הוא כי מבנה 2 נמצא, לפחות בחלקו, בתחום דרך וכי מבנה 1 ממוקם באיזור המיועד לתעשייה"; כי במקום נמצא מבנה מגורים גדול נוסף אשר "דבר היותו ניצב על פני מקרקעין המיועדים לתעשייה אינו במחלוקת, ספק אם סילוק התוספת הבנויה לצידו, כמבוקש בבקשה זו, היא שתגשים את אותו אינטרס צבורי בשמירת ייעוד הקרקע על פי התכנית"; וכי "מדובר במבנים ישנים אשר עמדו שנים ארוכות במקרקעין בלי שהיוו מיטרד כלשהוא ובלי שהפריעו ליישם תכניות כלשהן שהיו אמורות לחול על המקרקעין" והמבקשת לא ביססה טענה כי כיום המבנה מפריע ליישום תכנית בהיתהוות ולא הוכיחה צורך מידי או קרוב בבצוע ההריסה.

...

לגבי קביעת בית-משפט קמא בכל הנוגע למשיבות 2 ו- 3, ממנה משתמע לכאורה שבית המשפט מצא פגם בכך שהן מעוניינות בפינוי המשיבה מהנכס מאינטרסים אישיים – בעניין זה אינני שותפה לביקורת של בית המשפט כלפי המשיבות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה 1 הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.

לשיטת המערער, יש להתייחס לתוכן התכנית ועל כן חנות לחומרי בניה היא תכלית מותרת במקרקעין שמיועדים לתעשיה.

בהקשר זה יצוין כי בקשה לשימוש חורג הוגשה על ידי המערער רק ביום 28.1.20 אך נדחתה בשל תוספות בניה ללא היתר.

...

סבור אני כי על המשיבה היה לעשות יותר כדי לחקור את המשתמש, מה גם שלא נראה כי פעולה זו הצריכה מאמץ על. לפיכך, מצא הש' קמא, בצדק, להתחשב באפליה הנטענת במסגרת גזר הדין.

דיון והכרעה: הש' קמא התייחס לטענה זו בפירוט בהכרעת דינו ועמדתו מקובלת עליי.

סוף דבר: הערעור נדחה, על שני חלקיו, ופסק הדין יישלח לצדדים.