פרופ' יהלום הדגיש זאת גם בעדותו, וציין כי:
"יש פה עוד דבר אחד שאנחנו מתעלמים ממנו וסליחה אני אעיר אותו, שנעשו השתלים זה 12 לפברואר, ביום שבו נעשו השתלים ע"י ד"ר לב זה היום שנעשו אני מקוה שזה מקובל על כולם, ביום שנעשו השתלים עשו גם נקוי אבן אמת, כתוב שעשו גם נקוי אבן, וגם עקירות, עכשיו נקוי אבן במהותו, גם אם הוא בלסת תחתונה, מעיף חלקי דלקת, מעיף אבן וכמה שלא תנקה לא יהיה טוב, לטעמי שוב למיטב ניסיוני, אם אתה הולך לתוכנית כזאת, שהיא תכנית סבירה בהחלט, אתה עושה נקוי אבן ועקירות, מחכה לריפוי המחלה הפריודונטלית ואששתי (צ"ל עששתי – מר"א) בפה ואז הולך ועושה שתלים וכל זה, כשאתה עושה את הכל בבת אחת, אתה מעלה את המקדם של כשלון." (עמ' 18 שורות 17-8; עמ' 19 שורות 4-1 לפרוטוקול).
לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים ובעדכונים שקבלו בעדויותיהם לפניי, אני סבורה כי בנסיבות המקרה, תחת ההנחה שממילא הייתה צריכה התובעת לבצע עבודות שקום בפיה, ותחת ההנחה כי התובעת עצמה בחרה שקום על גבי תותבת בלסת העליונה, על הנתבעים לפצותה בסכום המוערך של עלות טפול משקם מתקן אשר יוכל להביא אותה למצב שקומי עם תותבת נסמכת שתלים בלסת העליונה ועם גשר בלסת התחתונה, בהתאם למה שביקשה לבצע מלכתחילה.
כאשר לא נימסר למטופלת המידע הדרוש טרם ביצוע הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו יכול להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שניגרם מאותו טפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופלת לטפול ובין הנזק.
...
אשר על כן, לא שוכנעתי כי התובעת הייתה זכאית לפיצוי שפורט לעיל על יסוד עוולת הפגיעה בהסכמה מדעת בנסיבות.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים התרשלו במתן ההסברים לתובעת וביידועה אודות הסיבוכים ותוצאות הלוואי האפשריות כתוצאה מהטיפול.
משכך, ומשקבעתי כי על הנתבעים לפצות את התובעת בגין ההתרשלות בתכנון הטיפול ובביצועו – אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי נוסף ונפרד בגין ראש נזק זה.
סיכום
מכל הטעמים שפורטו לעיל, הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 64,823 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.
