התובע טוען כי בתאריך 6/8/18, ללא התראה קודמת קיבל הודעה מאת הבנק בדבר עיקולים על חשבון הבנק מטעם הנתבעת בגין אי תשלום דו"ח חניה.
בנוסף, הנתבעת טוענת כי במענה לפניית התובע בראשית שנת 2016 להפחתת החוב, אף מילא טפסים בבקשה להפחתת חוב בשל מצב כלכלי, התבקש להמציא מסמכים נוספים אשר לא הגיש ובמקום זאת הגיש תביעה זו, כאשר אינו בוחל, לטענתה, בכל אמצעי, לרבות הטעייה בכדי להכניס ממון לכיסו בתביעת סרק.
התובע פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בטבריה בהמ"ש 27639-09-18 בו הגיש :
"בקשה דחופה ביותר להשפט, בקשה דחופה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול דו"ח, בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין ו/או דו"ח, בקשה בהולה לביטול צוי עיקולים, בקשה בהולה לעיכוב הליכים".
בחודש 10/18 ניתנה החלטה ולפיה ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע כי אין מקום להעתר לבקשה אשר הוגשה בשיהוי ניכר ללא הסבר סביר שכן מהמסמכים עולה כי המבקש (התובע כאן) היה מודע היטב לחובו מזה זמן רב, בנגוד לנטען בבקשה ובתצהירו שם ולכן נדחתה בקשתו.
ראה רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש ואח' (פורסם בנבו) בו חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה כי הטענות התוקפות את ההרשעות מקומן בביהמ"ש לעניינים מקומיים :
"הינה כי כן, הדין עם בית המשפט המחוזי משחילק בין טענות המבקשים התוקפות את ההרשעות עצמן – אשר מקומן בהליך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענותיהם בעיניין היתיישנות העונש וביחס לפעולות הגביה המוזכרות – אשר מקומן בהליך אזרחי".
ביהמ"ש לעניינים מקומיים בעיניינו של התובע קבע את אשר קבע בהחלטה, קביעות אשר רלוואנטיות להליך כאן ובהיעדר כל השגה מאת התובע, הפכו קביעות אלה חלוטות.
...
בנוסף, התובע לא פעל ביחס להתיישנות העונשים בהליך לצו הצהרתי, לפי ההלכה הפסוקה וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.
בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו) בסע' 5 לפסה"ד נקבע כי תביעה אשר מהותה לקבוע כי הקנסות אינם חוקיים, יש להגיש כתביעה למתן סעד הצהרתי לקביעה כי ההליך בו הוטל הקנס בטל:
"המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי".
ראה גם ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) בסע' 16 לפסה"ד :
"למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית-המשפט, לאחר בקשה להישפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק ...".
דהיינו, כל עוד לא בוטלה ההרשעה בעבירות ולא התקבלה הצהרה בדבר התיישנות העונשים, הרי מדובר בחוב פלילי חלוט ולא היה מקום להגיש כנגד הרשות תביעת פיצויים בגין הליכי גביה כאשר טענת התובע הינה כי החוב התיישן.
מכל האמור לעיל, התביעה נדחית.
