בקשה לביטול צו הריסה בשל פקיעת תוקף

בהודעת העירעור נטען כי מאחר והמערער לא הפקיד את הסך של 10,000 ₪ שנקבע כתנאי לעיכוב צו ההריסה ביום 13.11.18, צו ההריסה לא עוכב ובהתאם לא עצר מניין הימים לבצוע צו ההריסה ומאחר ותצהיר המפקח הוגש ביום 31.10.18 המועד לבצוע צו ההריסה היה עד ליום 31.12.18, ולכך יש להוסיף את שבעת ימי העיכוב עליהם הורה בית המשפט קמא ביום 03.12.18 ולפיכך המועד לבצוע צו ההריסה היה עד ליום 06.01.19, ובהתאם הוגשה כאמור על ידי המערער בקשה לביטול צו ההריסה מחמת שתוקפו פקע, בקשה אשר כאמור לעיל לא נדונה בסיכומו של דבר לאור ההחלטה נשוא העירעור.

...

במקרה שלפנינו, אני סבור כי לא ניתן לבטל את טענות המערער לפיהן המשיבה לא ביססה עובדתית את טענתה לפיה פנתה למשטרת ישראל בסמוך להחלטה מיום 3.12.18, ולא ניתן הסבר מדוע המתינה משטרת ישראל עד ליום 21.1.19 לצורך מתן הודעתה בדבר אי יכולתה לבצע את הצו במועד.

אלא שכל הטענות האמורות לעיל, היו לעמדתי יכולות להוביל לכל היותר ,אך ורק לתוצאה של צמצום תקופת הארכת המועד שנתנה למשיבה לצורך ביצוע צו ההריסה, ובעניין זה אני סבור כי היה מקום אולי להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא אשר העניק ללא הנמקה של ממש הארכת מועד גורפת לביצוע צו ההריסה ל-60 יום נוספים.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה ואני קובע כי המשיבה ביצעה את צו ההריסה כדין, ובנסיבות העניין המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.

באשר לבקשה לביטול צו ההריסה בשל פקיעת תוקפו, אני סבור כי סכויי הבקשה להיתקבל נמוכים ביותר וזאת נוכח הוראות סעיף 217 לחוק שמכוחו הוצא צו ההריסה, אשר לא הגביל את תקופת הבצוע של הצוו, כאמור ל – 60 יום וזאת בשונה מהוראות סעיף 222(ב) לחוק, הדן בצו הריסה מנהלי המוצא ללא צו הפסקה קודם, שביצועו הוגבל לתקופה של 60 יום.

...

לפיכך,ומכח סמכותי על פי סעיפים 254ח(ג) ו-254ט(ח) לחוק, אני מורה כי תנאי לעיכוב הליכים עד לגמר הדיון בכל בקשותיה של המערערת בבית משפט קמא הינו הפקדת המחאה בנקאית או ערבות בנקאית בקופת בית משפט קמא, להבטחת ביצוע הצו ולהבטחת הוצאות המשיבה, וזאת בסך של 50,000 ₪, לא יאוחר מיום 4.3.19 בשעה 10:00 בבוקר, וככל שלא תבוצע ההפקדה האמורה יבוטל מיידית עיכוב הביצוע של צו ההריסה.

ככל שבית המשפט קמא יסבור כי לאור החלטתי אין מקום או צורך בדיון נוסף בבקשות המערערת, והמערערת תפקיד את הערובה שנקבעה, אזי החלטתי בדבר עיכוב הביצוע תעמוד בתוקפה למשך 90 יום מהיום או עד למועד קבלת החלטת הועדה המקומית בעניין בקשת היתר הבנייה שהוגשה על ידי המשיבה, על פי המוקדם מבין השניים,ובתום אחד המועדים לעיל, יהיה כל צד רשאי להגיש בקשה לדיון מחודש כפי שיידרש בהתאם לנסיבות.

בנוסף, ולנוכח כל השתלשלות העניינים בתיק זה, ונוכח דחיית ערעור המערערת בהחלטה נשוא הערעור, אני מחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.

ביום 10.12.18 היתקיים דיון בבית משפט קמא ובמהלכו הושגה הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה ולפיה צו ההריסה יעוכב למשך 60 ימים "בכפוף להפקדת ערובה של המבקשת על סך 100,000 ₪ אשר תבטיח את קיומו של הצוו זאת לפי סעיף 254ט' (ח) בחוק התיכנון והבנייה". לאחר הדיון האמור ולאחר שהמערערת לא הפקידה ערובה בבית המשפט קמא, הוגשה ביום 2.1.19 בקשה ע"י המשיבה להורות כי צו ההריסה אינו מעוכב ובו ביום ניתנה החלטת בית המשפט קמא ואשר לפיה "אם לא מולא התנאי לעיכוב ביצוע הצוו, הרי שהצו איננו מעוכב". ביום 20.2.19, הוגשה ע"י המערערת בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, ולאחר שבית המשפט קמא הורה להעביר את הבקשה לתגובת המשיבה, הוגש ע"י המערערת ערעור על החלטה זו אשר נידונה בפני בעפ"א 50290-01-19 במסגרתו ניתן פסק דין על ידי ביום 28.2.19 ושבו קבעתי כי דין ערעור המערערת להדחות ואולם לאחר שסקרתי את כל השתלשלות העניינים סברתי כי יש מקום להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה לתקופה קצרה במהלכה יתבררו סכויי קבלת היתר לעבודות שבוצעו ולעבודות נוספות שאותן מבקשת המערערת לבצע, ובהתאם הוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד לגמר הדיון בכל בקשות המערערת בבית המשפט קמא וזאת כנגד הפקדת ערבות בנקאית בסך של 50,000 ₪, ובהקשר זה יצוין כי במקביל להליכי העירעור הוגשה ע"י המערערת בקשה לביטול צו ההריסה מאחר ותוקפו פקע לאחר שחלפו 60 יום ממועד החלטת העיכוב המותנית שניתנה ביום 10.12.18, והצו לא בוצע ע"י המשיבה.

...

על כל האמור לעיל, אבקש להפנות לדבריו של בית המשפט העליון אשר נאמרו לאחרונה ממש בע"פ 4615/19 מוחמד עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים (17.7.19), שם דחה בית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי עד להחלטה בערעור שהוגש ע"י המערערת ובית המשפט העליון קבע בין היתר כי "סיכויי הערעור קלושים, בצירוף עם האינטרס הציבורי בסופיות הדיון, בחידוד החלטות של הערכאות השיפוטיות, במתן גיבוי לרשויות האכיפה ובמימוש תכלית החוק המסדיר את הסמכות להוצאת צווי הריסה מנהליים, מובילים למסקנה האחת לפיה לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולדחיית הערעור... בסופו של דבר, בתי המשפט נועדו לסייע בידי האזרח, אך לא לסייע בידו לעבור על החוק". אבקש בכל הכבוד להצטרף לדברים ברורים אלה של בית המשפט העליון הנכונים ויפים למקרה שבפנינו, שבו בחרה המערערת להפר צווים מנהליים שהוצאו כנגדה, ולהמשיך ולבצע פעולות בנייה בלתי חוקיות בהיקף נרחב ,תוך כדי ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניינה ותחת חסותם של צווי עיכוב ביצוע שהוצאו ע"י בית המשפט, כאשר במקביל "הציפה" המערערת את הערכאות השונות בבקשות רבות ביותר.

כפי שקבע בית המשפט העליון, אין זה תפקידו של בית המשפט לסייע לאזרח – המערערת במקרה זה לעבור על החוק ומשהוכח כי המערערת המשיכה בביצוע בנייה בלתי חוקית תוך כדי ההליכים המשפטיים, אני סבור כי די היה בכך, אף ללא הנימוקים לעיל, כדי להצדיק את החלטותיו של בית המשפט קמא ובהתאם את דחיית הערעור.

בנסיבות אלו, אני מורה על דחיית הערעור והמערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 7,000 ₪ אשר ישולמו למשיבה בתוך 30 יום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מבוא בקשה לביטול צו הריסה מינהלי.

ב"כ המשיבה הסביר כי הצוים הקודמים לא בוצעו, עד שפג תוקפם, בשל אילוצים שונים, אך אין בדבר כדי להקים למבקש הגנה מפני הצוו הנוכחי, שמתייחס לעבודות בניה מאוחרות יותר.

...

בית המשפט העליון התייחס לסמכויותיו של ממלא מקום המתכנן, בהליך שהובא בפניו בהתייחס לסמכותו של ממלא מקום המתכנן להגיש ערר על החלטת הוועדה המחוזית, וקבע כי: "המסקנה המתבקשת היא, כי על-פי המצב החוקי הקיים לא מוקנית לממלא

יובהר, כי אין במסקנה פרשנית זו כדי למנוע מממלא המקום להפעיל סמכויות הנלוות לזו הנוגעת לעצם ההשתתפות בדיוני הוועדה המחוזית וועדות המשנה.

שכן, עיון בתצלום האוויר מיום 17/6/20 מלמד כי העבודות נשוא הצו כאן טרם הוקמו, ולכן המסקנה כי, ביצוע הקמת המבנים היה לאחר מועד צילום התצ"א מיום 17/6/20, וסיום העבודות היה במועד לאחר מכן, ולכן, לא חלפו 6 חודשים מיום סיום ביצוע העבודות ועד למתן הצו המנהלי.

סוף דבר אני דוחה את הבקשה לביטול הצו.

משעה שהמבקשת עצמה לא ביצעה את הצוו כשהיה בתוקף והצו פקע בשל מחדליה, אין להשמע לטענתה שעל פי ההסכם, אם לא יינתן היתר בנייה ולא תנתן ארכה לבצוע הצוו יחולט הערבון.

בדיון שהתקיים ביום 13/9/17 נרשמו לפרוטוקול ההסכמות בין הצדדים, כדלקמן: "...המבקש יחזור בו מהבקשה ויסכים לכך שצו הריסה יעמוד בתוקפו, ביהמ"ש יורה על מתן צו הפסקת עבודות שפוטי וכן צו איסור שימוש שפוטי במקרקעין, הפרה של אחד מהצווים הללו תגרור חילוט הערבות וכניסה לתוקף של צו ההריסה באופן מיידי. ביהמ"ש יקבע שצו ההריסה ייכנס לתוקפו בעוד שישה חודשים מהיום דהיינו ביום-13.3.18. ככל שעד אז יהיה היתר בניה כדין, יוחזר הפקדון למבקש וצו ההריסה יבוטל.

בשולי הדברים אוסיף, כי תוקפו של הצוו נוגע למועד במסגרתו רשאית המבקשת לבצע את הצוו, המשיב איננו מוגבל בתקופה כלשהיא להרוס את הבניין שבנה בעצמו באדמתו, על פי התחייבות מפורשת שנתן ואיננו נזקק לצוו לצורך זה. על כן, אין בפקיעת הצוו כדי למנוע מהמשיב לבצע את ההיתחייבות שנטל על עצמו ובגינה הופקדה הערובה, ללא צורך באבטחה משטרתית בהיקפים הגדולים, כנדרש בעת ביצוע צו על ידי המבקשת, על כל הכרוך בכך.

...

בסופו של דבר, צו ההריסה לא בוצע.

בהחלטה מיום 29/4/18, אשר דחתה את בקשת המשיב להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה ולעכב את מימוש הפיקדון ההריסה נקבע בין השאר: "הבקשה לעיכוב מימוש הערבון שהפקיד המשיב נדחית, אלא אם המבקש יבצע את צו ההריסה במלואו, בעצמו, עד ליום 5/5/18". ערעור שהגיש המבקש נגד החלטה זאת נמחק לבקשתו ולכן מדובר בהחלטה חלוטה.

היה למשיב די והותר זמן לבצע את ההריסה והוא בחר שלא לעשות כן. סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה ומורה על חילוט הערבון בסך 100,000 ₪ שהפקיד המשיב.