בשתי ההחלטות האמורות, דחה בית משפט קמא בקשת המבקש לבטל פסק דין שניתן נגדו בהיעדרו, בתאריך 7.12.2023.
המבקש אינו מיוצג על ידי עורך דין, ובסעיף 8 לכתב ההגנה שהגיש, טען כדברים הבאים (בשינוי סימני הפיסוק המקוריים):
" ... על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם, יפורטו להלן נסיבות הארוע כדלקמן: הנתבע החנה את רכבו בחניה הפרטית שלו. בשל תקלה במנוע, הרכב חנה עד להגעת איש מיקצוע על מנת שיתקנו. בשעה 04:00 לפנות בוקר בערך, רכבי הוצת על ידי אלמונים, ואש עברה למכונית שהייתה מבוטחת אצל התובעת. אין לנתבע כל אחריות בנזיקין בארוע מצער זה, את התביעה צריך להגיש נגד המציתים ולא נגדי, מפני שאני גם כן הקורבן בהצתה זו."
אציין, כי מסמכים מתיק המישטרה, שצורפו לתגובת המשיבה לבקשת המבקש, למדתי לדעת, שרכבו של המבקש היה משאית, שהשימוש בה הופסק כששה חודשים לפני הארוע, ורישיונה הופקד במשרד הרשוי.
על כן, וכפועל יוצא מקביעותיו האמורות, בית המשפט הוסיף וקבע, כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, ולא הצביע על סכויי הגנה טובים, אם בכלל "ולפיכך ממילא ביטול פסק הדין אינו מעלה ואינו מוריד מהתוצאה המתחייבת במשפט".
לאחר דחיית בקשתו, הגיש המבקש בקשה נוספת "לביטול פסק הדין ומניעת עוות דין"
(בקשה מס' 5 בתיק).
...
אקדים מסקנה לדיון, ואציין, כי לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, החלטתי להפעיל סמכותי לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והערעור הוגש לפי הרשות שניתנה.
(ב) הנני מקבל את הערעור, והנני מבטל את פסק הדין אשר ניתן נגד המבקש בתאריך 7.12.2023.
נוכח קביעת בית המשפט בדבר "התוצאה המתחייבת במשפט", הנני מורה, כי הדיון בתביעת המשיבה בבית משפט קמא, יועבר למותב אחר.
(ג) כיוון שעל פי הבקשה שהוגשה, נראה הדבר שהמבקש נעזר בהכנת הבקשה בעורך דין, הנני מחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 5,850 ₪.