לדידו, התובעת אינה רואה את טובת הבת וצרכיה ומדובר בעיניין כלכלי גרידא של התובעת בעצמה שכעת מעוניינת להגדיל את המזונות ללא שינוי נסיבות מהותי ומבקשת לשנות הסכם שנקבע בהסכמת הצדדים (בעירעור התובעת) המבטל את פס"ד בתיק **** מיום 4.3.10 במסגרתו נקבעה משמורת הבת בידיו.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את טענות הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להיתקבל בחלקה, ואנמק:
המתוה הנורמאטיבי;
2סעיף 13(א) לחוק לתיקון דיני מישפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "החוק"), קובע:
"בית המשפט רשאי לשנות את אשר נקבע בהסכם, בוויתור ובפסק-דין, אם ראה לעשות כן על סמך נסיבות שנודעו למבקש או שנשתנו אחרי ההסכם, הוויתור או פסק-הדין".
לא אחת נפסק, כי פסק דין למזונות, ובמיוחד פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, צופה מטבעו פני עתיד, כך שרק שינוי משמעותי יצדיק הזקקות חוזרת של בית המשפט לשאלת המזונות (ראו לעניין זה, ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3), 187, תמ"ש (ת"א)85240/98 דרומי נ' דרומי (לא פורסם), ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין (ניתן ביום 13.6.1994)).
בהתאמה, אבחן את רכיבי המזונות, בהם, לטענת התובעת חל שינוי נסיבות המהותי, ובמידת הצורך השפעתם על לדמי המזונות שנקבעו;
שינו במצבם הכלכלי של הצדדים;
הנתבע עובד בחברת ש' ומעיון בנתוני ההכנסות שהוגשו זכאי לתשלומי פנסיה של האם המנוחה ולגמלה מהמל"ל, ועולים הנתונים כדלקמן:
· על פי תלושי השכר מחברת ש' שצורפו בעבור חודשים 05-07/2009, ממוצע שכרו בנכוי תשלומי חובה היה 5,619 ₪ לחודש.
עוד אפנה לעניין זה לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 47200-12-20 (פורסם במאגרים) שם קבע: " סבור אני, כי אין להיתעלם מן ההשקעה ההורית של המשיבה, שעה שהקטין שוהה במחחצתה באופן תמידי, ודומני, כי לא למותר לציין, שקיימת לכך נפקות בעניינינו הן מן הבחינה הכספית והן מן הבחינה הרגשית".
העדר הקשר בין הנתבע לבת מקבל משנה תוקף עת אף לגירסתו, וכפי שעולה מפס"ד שניתנו בעיניינם של הצדדים, משמורתה נקבעה בידיו במסגרת פס"ד מיום 4.3.10.
התובעת טענה שצרכי הבת גדלו מאז מתן פסק הדין ואמדה את צרכיה כולל מדור ואחזקתו בסך כולל של 3,000 ₪ בחודש ובכלל זה: שעורי נהיגה בסך כולל של 5,000 ₪, מכשיר סלולארי בסך 3,440 ₪, תשלום חודשי לשיחות, קוסמטיקה בסך 400 ₪ לחודש, חוג תנועה ותרבות בסך של 500 ₪ לשנה וציינה את הטיול לחו"ל בפולין ואתונה מטעם משרד החינוך.
...
עוד אפנה לעניין זה לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 47200-12-20 (פורסם במאגרים) שם קבע: " סבור אני, כי אין להתעלם מן ההשקעה ההורית של המשיבה, שעה שהקטין שוהה במחחצתה באופן תמידי, ודומני, כי לא למותר לציין, שקיימת לכך נפקות בענייננו הן מן הבחינה הכספית והן מן הבחינה הרגשית".
היעדר הקשר בין הנתבע לבת מקבל משנה תוקף עת אף לגרסתו, וכפי שעולה מפס"ד שניתנו בעניינם של הצדדים, משמורתה נקבעה בידיו במסגרת פס"ד מיום 4.3.10.
ובהמשך:
"אני חושבת שטובתה של הקטינה לדאוג לצרכים הכלכליים שלה בנסיבות האלה."
ובהמשך:
"חייבת להגיד שזה מקרה חריג ובעקבות הסכם סוגיית מזונות שנחתם בין האם לבין ירדנה, צריך להיבחן ע"י בית המשפט ואני חושבת שצריך להוציא את הקטינה מהסכסוך הכלכלי."
מכל האמור מקובלת עליי טענת התובעת ולפיה למן המועד בו נקבעו מזונות הקטינה, הוצאותיה ההכרחיות גדלו, בפרט כאשר חיוב המזונות כולל בחובו את הוצאות החינוך.
לעניין זה אפנה לרמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ (פס' 10) (25.10.18) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבע כבוד ביחס לפסיקת דמי מזונות זמניים בסך 1,800 ₪ כדלקמן: "כך לא מצאתי מקום להתערב בקביעותו של בית המשפט קמא אשר אמד לעת עתה את צרכיו של קטין בשיעור של 1800 ₪. לטעמי מדובר בהערכה זהירה שהיא על הצד הנמוך דווקא. יש לזכור כי קודם להלכת בע"מ 919/15 נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו החודשיים של קטין בשיעור של כ- 1400 ₪ ואלם הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים ואולם מאז שניתנה הלכת 919/15 אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים ויש לאמוד את הצרכים בכללותם."
עוד אפנה עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע.ש. (קטינה) נ' נ.ש, עמ' 11 (10.01.19) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבעה כבוד השופטת י. שבח שצרכי הקטינים שאינם טעונים הוכחה עומדים על 1,600 - 1,700 ₪ :
"לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪."
יחסי ההכנסות בין הצדדים הינם 86% לנתבע ו- 14% לתובעת.