בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חברה בעבירת תעבורה

  דיון והכרעה:   המצאת הודעת תשלום קנס   בעבירות קלות קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 :   "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן."   דהיינו אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין חזקה שההודעה הומצאה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.   משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהיעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 ורע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15.

 רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם מיום 25.3.18)   התביעה צרפה מיסמכי הסבה של הדו"ח המתייחסות להסכם שכירות הרכב מחברת אלבר למבקשת נכון למועד ביצוע העבירה.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נידרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תיגרום לו עוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהוא לעיוות דין שניגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

שהוי בהגשת הבקשה   העבירה נשוא דו"ח זה בוצעה ביום 26.2.21 בעוד שבקשתה הוגשה רק ביום 15.1.24 בשיהוי ניכר ביום 15.6.23 ללא הסבר לפשר השהוי וללא נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה כה ממושכת לקיומו של משפט וגם מהיבט זה דין הבקשה להדחות ( רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (2011), רע"פ 1896/18 הדני נ' מדינת ישראל (2018) עפ"ת 27622-09-18 עאסי פתח אללה נ' מדינת ישראל פורסם ביום 3.12.18 עפ"ת 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל פורסם ביום 24.12.18).

...

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי, כי הדו"ח נשלח לכתובת הרשומה של המבקשת וחזר בציון "עזב". טענת המבקשת כי עסקינן בכתובת שגויה לא מגובה באסמכתאות, המסמך שצורף כלל לא מתייחס למועד שינןוי הכתובת ואינו מעיד על כך. הבקשה הוגשה בשיהוי של למעלה משנתיים ודינה להידחות.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נדרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

  משכך, אין מקום להיעתר לבקשה גם מטעם של הסבת הדו"ח על שם הנהג שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה.

שיהוי בהגשת הבקשה   העבירה נשוא דו"ח זה בוצעה ביום 26.2.21 בעוד שבקשתה הוגשה רק ביום 15.1.24 בשיהוי ניכר ביום 15.6.23 ללא הסבר לפשר השיהוי וללא נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה כה ממושכת לקיומו של משפט וגם מהיבט זה דין הבקשה להידחות ( רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (2011), רע"פ 1896/18 הדני נ' מדינת ישראל (2018) עפ"ת 27622-09-18 עאסי פתח אללה נ' מדינת ישראל פורסם ביום 3.12.18 עפ"ת 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל פורסם ביום 24.12.18).

לאור האמור הבקשה נדחית.

 רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם מיום 25.3.18)   הדו"ח נשלח לכתובתה של המבקשת כפי שמופיע ברשם החברות, טענת המבקשת כי שינתה את הכתובת והפעילה שירות עקוב אחרי אין בה בכדי ליפתור אותה מחובתה לעדכן את הכתובת ברשם החברות.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נידרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תיגרום לו עוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהוא לעיוות דין שניגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

  המערער מבקש לאבחן פסק דין זה מעניינו, בשים לב לכך שבאותו עניין דובר בעבירה של אי ציות להוראות שוטר, כשלא נטען מי נהג ברכב, ואילו בעניינינו מדובר בעבירת מהירות שתועדה במצלמה ואשת המערער מודה בביצועה.

יתרה מכך, יש לקבל את עמדת המשיבה ולפיה כעניין של מדיניות הנוגעת ביעילות ההליכים בבתי המשפט לתעבורה, אין מקום לפתוח פתח כה רחב ולהכיר בטענת הגנה זו, שכאמור הנה נפוצה ושכיחה, ככזו המצדיקה, כשלעצמה, את הארכת המועד להשפט (לעניין חשיבות שקולי יעילות ההליכים בבתי המשפט לתעבורה ראה פסק הדין הנ"ל בעיניין פרץ רוקינשטיין).

...

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי, כי הדו"ח נשלח לכתובת הרשומה של המבקשת וחזר בציון "עזב". הבקשה הוגשה באיחור ודינה להידחות.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נדרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

כפי שאפרט להלן, סבורני כי אין להחיל דין שונה על נסיבות עניינו.

"   משכך, אין מקום להיעתר לבקשה גם מטעם של הסבת הדו"ח על שם הנהג שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה.

לאור האמור הבקשה נדחית.

כנגד המבקשת הוגש דוח על כך שבתאריך 29.03.2022 בצומת הרצל וויצמן מדרום גדרה נהגה ברכב ועברה עבירה שך נהיגה בדרך עירונית בה מותרת מהירות מירבית של 50 קמ"ש במהירות של 81 קמ"ש, בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקשת טענה כי יש מספר רכבים על שמה בעקבות חברה שבבעלותה.

ביחס לטענה כי יגרם למבקשת עוות דין אם לא יינתן לה יומה, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: " על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " בסעיף 7 לבקשה, טענה המבקשת כי מי שנהג ברכב הנו מר איתן מרציאנו.

צירוף "תצהיר סתמי" של אחר בטענה שהאחר נהג ברכב, מבלי שעולה מהתצהיר באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד האחר זוכר את הארוע שהתרחש זמן רב לפני הגשת התצהיר, אף הוא אין בו כדי לבסס טענת עוות דין המצדיקה ביטול פסק דין (ראו עפ"ת 7292-08-20 בן דוד נ' מ"י (21/10/20); רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.15)).

...

בית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין כי במקרה שכזה יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להשפט.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; מאחר והמבקשת קיבלה את הדוח באמצעות הדואר הרשום ואף חתמה עליו; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עיוות דין במידה ולא יינתן לה יומה; לאור השיהוי בהגשת הבקשה, מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיה האישיות של המבקשת; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בהיקשר זה חשוב לחזור ולהזכיר, כי ההחלטות הרבות שבגדרן נדחו בקשות להארכת מועד להשפט למרות תצהירו של אחר המודה כי הוא אשר נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, ניתנו בעקבות זיהויה של אפשרות להתחכמות; או כאשר "..... תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הנו תצהיר סתמי, ואין מתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו ביום 31.3.2013, כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.2.2015); או כאשר התכלית האמיתית העומדת מאחורי הבקשה אינה הסרת עוות הדין הנטען אלא כדי להיתמודד עם הטלתן של אמצעי תיקון בשל צבירת הניקוד בהתאם לתקנה 544 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961(רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, פס' ו (19.4.12); או בעקבות השהוי בהגשת הבקשה "בקשת המבקש לזנוח את הפרוצידורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תיתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות בררת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים"(רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, פס' ה (27.12.11).

במקרים אלה ואחרים, לרוב אין להסתפק בתצהיר בו מודה אחר כי נהג ברכב לשם הארכת המועד להשפט, אך בצד זאת חשוב לסייג כי בקשות מגובות, משכנעות, כנות ואשר לא הוגשו בשיהוי יתקבלו "לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה"(עניין סאלם, פסקה 38).

לאור האמור, שעה שלא יכולה להיות מחלוקת כי המערערת לא נהגה ברכב והותרת המצב על כנו עלולה להסב לה עוות דין; כן משלא נראה כי בהגשת הבקשה לביהמ"ש קמא דבק שהוי רב שיצדיק את דחייתה, וגם מהטעם שניתן לרפא את האיחור הקל בהגשת הבקשה באמצעות חיוב המערערת בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, כפי שהציעה המערערת עצמה - הוצאות שגם יעבירו מסר מרתיע ויעודדו את המערערת וכל חברה אחרת המחזיקה בצי רכבים להתנהל באופן תקין ולהקפיד על המועדים (ראו מיני רבים : המ"ש 13061-08-23 (תעבורה-מרכז) דומיקאר בע"מ נ' מדינת ישראל (4.9.23); המ"ש (תעבורה- חיפה) 12670-08023 דומיקאר בע"מ נ' מדינת ישראל (17.10.23)) – אני סבור כי נכון לקבל את העירעור.

...

כפי שהקדמתי, אין להשלים עם הותרתו של עיוות דין הגם שמסקנה גורפת לא מתיישבת עם הוראת המחוקק ואף הופכת חלופה זו לאות מתה – דבר שאין להלום.

לאור האמור, שעה שלא יכולה להיות מחלוקת כי המערערת לא נהגה ברכב והותרת המצב על כנו עלולה להסב לה עיוות דין; כן משלא נראה כי בהגשת הבקשה לביהמ"ש קמא דבק שיהוי רב שיצדיק את דחייתה, וגם מהטעם שניתן לרפא את האיחור הקל בהגשת הבקשה באמצעות חיוב המערערת בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, כפי שהציעה המערערת עצמה - הוצאות שגם יעבירו מסר מרתיע ויעודדו את המערערת וכל חברה אחרת המחזיקה בצי רכבים להתנהל באופן תקין ולהקפיד על המועדים (ראו מיני רבים : המ"ש 13061-08-23 (תעבורה-מרכז) דומיקאר בע"מ נ' מדינת ישראל (4.9.23); המ"ש (תעבורה- חיפה) 12670-08023 דומיקאר בע"מ נ' מדינת ישראל (17.10.23)) – אני סבור כי נכון לקבל את הערעור.

סוף דבר לאור זאת, מקבל את הערעור, וכפועל יוצא מכך ועל יסוד הסכמת הצדדים, גם יתר הערעורים שהדיון בהם אוחד עם הליך זה יתקבלו בכך שתינתן למערערת הארכת המועד להישפט המבוקשת, וכל זאת בכפוף לכך שביחס לכל אחד מהדו"חות תשלם המערערת הוצאות לאוצר המדינה בסך 500 ₪ תוך 21 יום מהיום.

ב"כ הנאשם, הדגישה את נסיבות ביצוע עבירת הנהיגה בזמן פסילה שבוצעה לאחר שהנאשם הפקיד את רישיון נהיגתו בבית המשפט, הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו וסבר בשגגה כי עד לדיון בבקשתו, הוא רשאי לנהוג.

בהתאם להוראות סעיף 40יא לחוק העונשין נקבע שבגזירת העונש בתוך מיתחם הענישה שנקבע, רשאי בית המשפט להיתחשב בנסיבות הבאות שאינן קשורות לנסיבות ביצוע העבירה: (1)  הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2)  הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3)  הנזקים שנגרמו לנאשם מבצוע העבירה ומהרשעתו; (4)  נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5)  מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפצוי על הנזק שניגרם בשלה; (6)  שתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7)  היתנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8)  נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9)  היתנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או היעדרו.

" בית המשפט לתעבורה קבע כי מיתחם העונש ההולם לכל אחד מהאירועים הכוללים עבירה של נהיגה בזמן פסילה נע בין מאסר מותנה ועד 13 חודשי מאסר בפועל, ופסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 6 חודשים ועד 5 שנים לצד ענישה נלווית. מיתחם העונש ההולם לעבירה של נהיגת רכב אשר ניתנה עליו הודעת אי שימוש נע בין 3 ל-6 חודשי פסילה בפועל לצד ענישה נלווית". במקרה האמור, אישר בית המשפט העליון אישר את הענישה שהוטלה בבית משפט השלום ובכך למעשה קיבל את מיתחם הענישה שנקבע.

...

 מכל האמור לעיל, דומני כי מתחם הענישה במקרה שבפני, בו הורשע הנאשם בעבירה שניה של נהיגה בזמן פסילה בנסיבות אשר נבעו מטעותו בהבנת המצב המשפטי, נע בין הטלת מאסר מותנה ועד עונש מאסר בפועל בן 9 חודשים ועונש פסילה בפועל לתקופה שבין מחצית השנה לשלוש שנים, עונש פסילה מותנה וקנס.

בשקלול כל האמור לעיל, הרי שלהבנתי עומדת ענישתו הראויה של הנאשם בכל בנוגע לרכיב המאסר בפועל בחלקו התחתון של מתחם הענישה ולחלקו המרכזי התחתון בכל הנוגע לרכיב הפסילה בפועל.

מכל האמור לעיל, החלטתי לעיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה.