בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר בגין עבירת תעבורה

המבקש קיבל לידיו דו"ח מסוג הזמנה לדין שמספרו 51250228254 המייחס לו עבירה שבוצעה ביום 4.12.22 של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף שפקע בתאריך 15.1.20 בנגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

ולעניין זה ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 29.12.09) בו נקבע כי: "לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. העדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שאירע בעניינינו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982". קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש ההזמנה לדין נימסר לידי מבקש במועד ביצוע העבירה.

חשש לעיוות דין גם במצב בו לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש ניתן לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו ובילבד שהדבר דרוש לשם מניעת עוות דין (רע"פ 6165/17 סעדא נ' מדינת ישראל מיום 24.4.2018).

...

המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר תצהיר.

דיון והכרעה הבקשה הוגשה ללא תצהיר ודינה להידחות על הסף בשל כך. למעלה מן הצורך בחנתי את הבקשה לגופה.

בנסיבות אלה אני קובעת כי ההזמנה לדיון נמסרה למבקש כדין וכי לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו בדיון.

לפיכך אני קובעת כי אי ביטול פסק הדין לא יגרום לחשש לעיוות דין למבקש.

שיהוי מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי ניכר של כשנה מיום מתן פסק הדין ללא נימוק ומצדיק זאת ועל כן דין הבקשה להידחות אף מטעם זה. לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקש ביום 4.7.21, בגין עבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי-שימוש בנגוד לסעיף 308(ד) לפקודת התעבורה, עבירה מיום 13.4.21.

...

אשר לתנאי הראשון – אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקש קיבל את ההזמנה לדיון עם ההזמנה לדין ביום 13.4.21 במועד ביצוע העבירה, כפי העולה מ'אישור קבלת הדו"ח' אשר צורף לכתב האישום המצוי בתיק בית המשפט.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו.

המבקש קיבל את יומו בבית המשפט והוא לא ניצל אותו מטעמים התלויים בו. לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

  דיון והכרעה:   המצאת הודעת תשלום קנס   בעבירות קלות קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 :   "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן."   דהיינו אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין חזקה שההודעה הומצאה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.   משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהיעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 ורע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נידרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תיגרום לו עוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהוא לעיוות דין שניגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

שהוי בהגשת הבקשה   העבירה נשוא דו"ח זה בוצעה ביום 26.2.21 בעוד שבקשתה הוגשה רק ביום 15.1.24 בשיהוי ניכר ביום 15.6.23 ללא הסבר לפשר השהוי וללא נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה כה ממושכת לקיומו של משפט וגם מהיבט זה דין הבקשה להדחות ( רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (2011), רע"פ 1896/18 הדני נ' מדינת ישראל (2018) עפ"ת 27622-09-18 עאסי פתח אללה נ' מדינת ישראל פורסם ביום 3.12.18 עפ"ת 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל פורסם ביום 24.12.18).

...

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי, כי הדו"ח נשלח לכתובת הרשומה של המבקשת וחזר בציון "עזב". טענת המבקשת כי עסקינן בכתובת שגויה לא מגובה באסמכתאות, המסמך שצורף כלל לא מתייחס למועד שינןוי הכתובת ואינו מעיד על כך. הבקשה הוגשה בשיהוי של למעלה משנתיים ודינה להידחות.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נדרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

  משכך, אין מקום להיעתר לבקשה גם מטעם של הסבת הדו"ח על שם הנהג שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה.

שיהוי בהגשת הבקשה   העבירה נשוא דו"ח זה בוצעה ביום 26.2.21 בעוד שבקשתה הוגשה רק ביום 15.1.24 בשיהוי ניכר ביום 15.6.23 ללא הסבר לפשר השיהוי וללא נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה כה ממושכת לקיומו של משפט וגם מהיבט זה דין הבקשה להידחות ( רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (2011), רע"פ 1896/18 הדני נ' מדינת ישראל (2018) עפ"ת 27622-09-18 עאסי פתח אללה נ' מדינת ישראל פורסם ביום 3.12.18 עפ"ת 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל פורסם ביום 24.12.18).

לאור האמור הבקשה נדחית.

בית משפט השלום לתעבורה בחיפה המ"ש 8624-04-24 אהרון נ' מדינת ישראל ואח' תיק חצוני: 90526396214 לפני כבוד השופטת רונה פרסון המבקש אורן אהרון המשיבות 1. מדינת ישראל 2. משטרת ישראל-פניות נהגים החלטה

בשלב זה, אחרי ריצוי העונש בגין העבירה, יש לתת משקל כבד ואף מכריע לעקרון סופיות הדיון ויעילות ההליך, ונדרשים טעמים כבדי משקל על מנת להאריך את המועד להשפט לאחר ביצוע התשלום (ר': רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (1.5.2007), עפ"ת 61703-08-20 זערורה נ' מדינת ישראל (16.9.2020)), אך אלה אינם בנמצא בבקשה שבפניי.

אשר לטענה כי האחר ששילם לא הבין את ההשלכות, כפי שנקבע ביחס לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, טעות אנוש או שכחה אינה מהוה סיבה מוצדקת לביטול פסק דין (ראו לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז(6) 793).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה ולאחר שנתתי דעתי לתשובת ב"כ המשיבה אשר התנגדה לבקשה, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה ולהאריך המועד להישפט כמבוקש.

בנסיבות אלה לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011): "בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים." לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

  המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נידרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תיגרום לו עוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהוא לעיוות דין שניגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

  המערער מבקש לאבחן פסק דין זה מעניינו, בשים לב לכך שבאותו עניין דובר בעבירה של אי ציות להוראות שוטר, כשלא נטען מי נהג ברכב, ואילו בעניינינו מדובר בעבירת מהירות שתועדה במצלמה ואשת המערער מודה בביצועה.

ודוק: הטענה ולפיה אדם אחר הוא שנהג ברכב - היא היא טענת ההגנה אשר הוכנסה באופן מפורש לספר החוקים: סעיף 229(א)(1) לחוק קובע לגבי טענת הגנה זו סדר דין מסוים ומפורש, תוך קביעת סד זמנים ארוך מן הרגיל להגשת בקשה לביטול הדו"ח: " ... ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה - אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה". לא בכדי ציין המחוקק באופן מפורש טענת הגנה זו. מדובר בטענה המועלית לעיתים קרובות בבתי המשפט לתעבורה, בפרט בעבירות אשר מתועדות באמצעות מצלמה, בהן הודעת תשלום הקנס איננה נמסרת לנהג במקום הארוע, אלא נשלחת לבעל הרכב.

...

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי, כי הדו"ח נשלח לכתובת הרשומה של המבקשת וחזר בציון "עזב". הבקשה הוגשה באיחור ודינה להידחות.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נדרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

כפי שאפרט להלן, סבורני כי אין להחיל דין שונה על נסיבות עניינו.

"   משכך, אין מקום להיעתר לבקשה גם מטעם של הסבת הדו"ח על שם הנהג שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה.

לאור האמור הבקשה נדחית.