באותו עניין הודגש כי:
"פסק-דין שהושג על-ידי מעשה תרמית אינו, בשל כך, בטל מעקרו (void), אלא בידי האדם אשר רומה ניתנה ברירה, רצה – יבטלו, רצה – ישלים עם קיומו. זוהי התוצאה הנובעת ממעשה התרמית לגבי העיסקה בדרך כלל, ופסק-דין אינו יוצא מן הכלל, הפסק 'ניתן לביטול' (voidable). לכן, משנשען בעל-דין על הפסק כדי שזה ישמש לו מעשה-בית-דין, וישתיק טענה הבאה מיריבו, וזה האחרון משיב, כי רומה, לא אמר כלום, שכן אף פסק הניתן לביטול קיים ותופס עד אשר בוטל, והביטול אינו יכול להעשות בדרך אגב, אינצידנטאלית, שתשאיר את הפסק בעינו, ורק תתעלם מתוצאותיו המשפטיות; ביטול הפסק פרושו העברתו מן העולם, שיימחק כאילו לא היה, והדבר מצריך אמנם הגשת תביעה לאותו בית משפט אשר נתן את הפסק, כדי שיבטלו" [ההדגשה הוּספה – ח.כ.].
לדידי, טענה זו יכולה להשמע ביחס לבקשה לביטול פסק דין המוגשת על בסיס עובדות חיצוניות להסכמות הצדדים, למשל, כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין מחמת כך שהסכמת הצדדים הושגה במירמה תוך הטעה.
...
שנית, על מנת להפיס את דעתם של המערערים, שבתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון האמור, ובאתי לכלל מסקנה כי אין ללמוד ממנו את שהמערערים מבקשים ללמוד ממנו.
כך או אחרת, המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי בנסיבות ענייננו, בדין נהג כרמלי כאשר הגיש את הבקשה השנייה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך שבו ניתן פסק הדין; ובדין נדחתה בקשת המערערים לסילוק בקשה זו על הסף.
סוף דבר
דין הערעור להידחות.
