בקשה לביטול פסק דין בעניין תביעה כספית

לאחר שנוהל הליך בעיניין זה, ניתן ביום 10.5.2022 פסק דינו של בית הדין האיזורי אשר קיבל את בקשת הביטול של המשיבה ואף דחה את התביעה לגופה, וזאת מהטעם של 'מעשה בית דין' נוכח קביעותיו של בית המשפט בהליך מקביל שנוהל בין הצדדים (ת.א (שלום י-ם) 14894-03-18 איתיאל הלל נ' יחיאל בן הרוש בורנשטיין ואח'), בו ניתן פסק דין כבר ביום 21.11.2021, ממנו עלה לכאורה כי לא היתקיימו ביניהם יחסי עבודה (להלן – ההליך המקביל).

על פסק הדין האמור הגיש המבקש ערעור לבית דין זה (ע"ע 4850-06-22), במסגרתו טען לעיוות דין חמור, בין היתר, מאחר שלא ניתן היה לקבוע מעשה בית דין ביחס לתביעה שהוגשה בבית הדין האיזורי, על יסוד קביעות של בית משפט השלום בהליך המקביל שעניינו תביעה כספית אחרת, ושעה שיחסי העבודה בין הצדדים [כמו גם הזכויות הנובעות מהם] אינם מצויים בסמכות בית משפט השלום.

...

בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות המקרה יש לייחס משקל לעובדה שהמשיבה הגישה כתב הגנה במסגרת ההליך בינה לבין המבקש, כך שאין לקבוע כי היא "התעלמה" כליל מהליך המשפטי, וכתב הגנה זה מעולם לא נמחק; סיכויי הבקשה תלויים בקיום הגנתה "והגנה כזו וודאי קיימת"; בהתאם לפסק הדין שניתן, משקל נכבד ניתן לכך שהמשיבה לא שילמה הוצאות שהוטלו עליה בהליך, ועל פי רוב המדיניות היא שלא להתנות זכותו של בעל דין להמשיך בהליך בתשלום בפועל של ההוצאות בהן חויב בהליך; במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין יש מקום לשקול גם את נסיבות מתן פסק הדין, שכן תכלית הבקשה להארכת מועד היא לאפשר פתח לדיון בהצדקה להותרת פסק הדין על כנו, ויש מקום לבחון את מידת ההצדקה המהותית למתן פסק הדין מלכתחילה; הבקשה לביטול פסק הדין נדונה לגופה, מבלי שהמבקש העלה התנגדות לכך בשל כך שנדרשה הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול; מאזן השיקולים - ובעיקר הסיכון בהנצחת עיוות דין כלפי המשיבה אם לא תיבחן הבקשה לביטול פסק הדין לגופה אל מול השיקולים המתחרים, בנסיבות שבהן אין להסיק כי התנהגותה של המשיבה הייתה עקב זלזול חמור במבקש או בבית הדין, מביא למסקנה שיש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

יחד עם זאת, לא מצאתי מקום למתן רשות ערעור גם בהתייחס לחלק זה של ההחלטה, וזאת מטעמים שיפורטו להלן.

ראשית, נראה כי חלק זה של ההחלטה "נבלע" בהחלטה להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, ועל כן לא תינתן עליה רשות ערעור; שנית, מדובר ב"החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות", כאמור בסעיף 1(1) לצו הברע"ות, וגם מטעם זה לא תינתן עליה רשות ערעור; שלישית, ולגופו של עניין, אני סבורה כי לבית הדין סמכות טבועה להאריך את המועד לביצוע הוראה שניתנה בפסק הדין, ומשהוחזר ההליך לבית הדין האזורי היה זה בסמכותו להאריך את מועד הגשת הבקשה; רביעית, לגופו של עניין, לא מצאתי כי יש הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, בהתחשב בכך שהבקשה הוגשה למעשה ביום 2.3.2023 ורק בשל איחור מינורי היא נחשבת כבקשה שהוגשה ביום ,5.3.2023 ובקביעתו של בית הדין האזורי כי המשיבה פעלה להעביר את סכום ההוצאות כבר ביום 2.3.2023.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

בפני בקשה שהגישה המבקשת להעברת הדיון בתיק לבית משפט השלום בתל אביב, וזאת מחמת העידר סמכות מקומית של ביהמ"ש זה לידון בה. עסקינן בתביעה כספית שעניינה החזר כספי בגין ביטול עסקה טלפונית לרכישת רכב שבוצעה בין המשיב למבקשת ואשר בגינה העביר המשיב למבקשת סך של 22,000 ₪.

מועד העלאת הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית: כלל ידוע הוא שטענת חוסר סמכות מקומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה - בעניינינו אין חולק כי המבקשת עמדה בתנאי זה: המבקשת טענה את טענותיה המקדמיות בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, בכתב ההגנה וכן במסגרת בקשה נפרדת שהוגשה יחד עם כתב ההגנה ביום 31.05.2023.

...

המבקשת עוד טענה כי טענתו של המשיב מהווה שינוי חזית ביחס לאמור בכתב התביעה ומביאה אותנו למסקנה כי המדובר בשקר.

סבורני כי יש להחיל קביעה זו גם בהתקשרות עם חברות המספקות שירותים אחרים כדוגמת הנתבעת שהינה חברה העוסקת בייעוץ למכירת רכבים וייעוץ במימון הרכישות ואף במכירת רכבים.

לכן, בנסיבות העניין שלפנינו, הנני מוצאת לנכון לקבוע כי המקום או המחדל בשלו תובעים מצוי במחוז בו גר התובע, דהיינו מחוז חיפה, וזאת נוכח אופן ההתקשרות בעסקה טלפונית וכן מכוח הפסיקה בעניין זה. משכך, אינני מוצאת מקום להיעתר לבקשה להעברת התובענה למחוז תל אביב-יפו לסיכום: לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה להעברת התובענה לבית משפט השלום שבמחוז תל אביב-יפו.

לפיכך, הבקשה להעברת הדיון מחוסר סמכות מקומית - נדחית.

לפניי תביעה כספית בסך 43,625 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע, עורך דין, אותו שכרה למתן שירותים משפטיים.

בסיכומיה הציגה התובעת גרסה ולפיה הנתבע לא סיפר לה אודות פסק הדין, אלא ייעץ לה לעשות איחוד תיקים, כאשר היא תתחיל לשלם בו והיה ויתקבל כנגדה פסק דין בתביעה השטרית, ובתיק האיחוד יצטבר סכום בגובה התביעה השטרית, אזי התשלום ייעצר.

כך גם באשר לטענה כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף למעלה מ-60 יום ללא בקשת ארכה, ומשכך נדחתה הבקשה, נדחית.

...

מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת כלל לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה.

משכך, הרי שיש לדחות את התביעה על כלל רכיביה.

סוף דבר התביעה נדחית.

בעניינינו, מדובר בתביעה כספית על סך של 27,000 ₪, וביסודה אי ביצוע עבודות חשמל ע"י הנתבע בנגוד להסכם העבודה אשר סוכם בין השניים וזאת לאחר ששילמה התובעת לנתבע את התמורה המוסכמת ביניהם (להלן: "העסקה").

מנגד, טענה התובעת כי הנתבע העלים מעיני בית המשפט את העובדה שהוא מצוי בהליכי חידלות פרעון, וכך הגיש בקשה לביטול פסק הדין וניהל את התיק מבלי לערב את הנאמן.

המלומדת ד"ר נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי" (הוצאת רמות- אוניברסיטת תל אביב 1991) 9, מציינת, כי למרות שמדובר בשני ענפים שונים המבססים את הכלל אודות מעשה בית דין, השיקולים המנחים העומדים בבסיס אותם ענפים הנם זהים ומבוססים על תכלית משותפת: "ניתן אם כן לומר כי השתק עילה והשתק פלוגתא הנם שני ענפים שונים של כלל מעשה בית דין, המבטאים אותו רעיון ומבוססים על אותם שיקולים. ההבדל ביניהם הוא שהאחד מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין שזכה התובע בפסק דין ובין שתביעתו נדחתה, בעוד האחר מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדינות השניה על עילת תביעה שונה." בבסיסו של הכלל אודות מעשה בית דין עומדים שני שיקולים עקרם ומעצבים.

...

הטעם לכך הוא מובן, שכן "כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים" (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין ([פורסם בנבו], 8.3.2009), כן ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, 325-324 (1991)).

סיכום: בענייננו מתקיימים הכללים לצורך החלתו של הכלל השתק עילה, לכן מכוח הסמכות המוקנית לבית המשפט לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מקבלת את בקשת הנתבע ומורה על דחיית התביעה מחמת קיומו של מעשה בית דין.

בנסיבות העניין, התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך של 750 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

...