בקשה לביטול פסק דין בהעדר התייצבות בעבירת תמרור

בחנתי את טענותיו של המבקש; טענת החשש לעיוות דין: בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עוות דין אם לא יינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " טענה כללית כי המבקש כופר בבצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).

העבירה שביצע המבקש היא נהיגה בנגוד לתמרור 402 – שהוא תמרור אין כניסה.

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור: משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עוות דין במידה ולא יינתן לו יומו – שכן המבקש אינו כופר בבצוע העבירה בפני השוטר; משהמבקש קיבל את הדוח לידיו ולא הגיש בקשה להשפט במועד הקבוע בחוק; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

...

אין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור: משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו – שכן המבקש אינו כופר בביצוע העבירה בפני השוטר; משהמבקש קיבל את הדוח לידיו ולא הגיש בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

אשר לתנאי הראשון, אני סבורה כי זה לא מיתקיים בעניינינו, שעה שעל פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הזמנה לדין, הכוללת את תאריך הדיון בו נשפטה המבקשת בהעדרה, נימסרה למבקשת ביום 06.06.21 והיא סירבה לקבלה; ועל פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, ותקנה 54 לתקנות סדר הדין הפלילי, הרי שבוצעה המצאה כדין למבקשת; ועל המבקשת לבטל פסק דין בהיעדר התייצבות, עליה לפרט בבקשתה את מכלול טענותיה ולתמוך אותן באסמכתאות, ולא להסתפק בכפירה כללית בלבד שלפיה לא קיבלה ולא זכור לה שקבלה זימון לדיון.

אשר לתנאי השני, אני סבורה כי גם תנאי זה לא מיתקיים בעניינינו, שעה שהמבקשת לא הציגה טעמים של ממש לביסוס הטענה, כי יש לה טענות הגנה חזקות טובות, ולא הצביעה על הכשלים הנטענים ועל שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהיא שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

בהקשר זה יצוין, כי אין בטענה שהמבקשת לא נהגה במהירות אשר אינה מותרת (סעיף 3 לבקשה) רלבאנטיות לאישום בעניינינו, שעניינו אי ציות לתמרור עצור.

...

אשר לתנאי הראשון, אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שעל פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הזמנה לדין, הכוללת את תאריך הדיון בו נשפטה המבקשת בהיעדרה, נמסרה למבקשת ביום 06.06.21 והיא סירבה לקבלה; ועל פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, ותקנה 54 לתקנות סדר הדין הפלילי, הרי שבוצעה המצאה כדין למבקשת; ועל המבקשת לבטל פסק דין בהעדר התייצבות, עליה לפרט בבקשתה את מכלול טענותיה ולתמוך אותן באסמכתאות, ולא להסתפק בכפירה כללית בלבד שלפיה לא קיבלה ולא זכור לה שקיבלה זימון לדיון.

אשר לתנאי השני, אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקשת לא הציגה טעמים של ממש לביסוס הטענה, כי יש לה טענות הגנה חזקות טובות, ולא הצביעה על הכשלים הנטענים ועל שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

המבקשת קיבלה את יומה בבית המשפט והיא לא ניצלה אותו מטעמים התלויים בה. לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כב' השופטת הבכירה רבקה שוורץ), והחלטתו מיום 1.2.22 לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין (ח"נ 52536-12-20).

טענותיה נוגעות להעדרם של תמרורים בדבר איסור חניה, כאשר ברי שטיעון זה לרוב אינו רלוואנטי לעבירה המיוחסת לה. הרשעת המערערת, מתוך כך שרואים אותה כמודה לפי סעיף 240(א)(2) לחוק, כאשר לא יתכן שהיא מודה בעובדות, באשר אלה אינן כתובות בשום מקום, וכאשר דבריה (בעירעור) מלמדים שהמערערת אינה מבינה כלל במה חטאה, אכן מהוה עוות דין.

כך גם בפיקציה החקיקתית שנקבעה בסעיף 240(א)(2) לגבי עבירות קלות נקבע כי "נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום" (ההדגשה נוספה – א"א).

כך לדוגמה, הנטל לשכנע כי יש מקום לבטל פסק דין שניתן בהיעדר, אם היתקיימו התנאים הפורמליים לקיום ההליך בהיעדר, הוא גבוה (הילכת סוריא איטליא הנ"ל).

...

שכן, לכאורה לא ניתן היה להרשיע על יסוד כתב האישום כפי שהוגש, באשר אינו כולל עובדות אלא מסקנה משפטית בלבד.

אולם, המשיבה טענה כי הסעד הראוי לא היה מחיקת כתב האישום, אלא דווקא תיקון כתב האישום, וזימון המשיבה לישיבה נדחית, למרות העדר ההצדקה לאי ההתייצבות.

התוצאה היא, על יסוד הסכמת הצדדים, שפסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, אי ציות לתמרור 429 בנגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") והתנהגות הגורמת נזק בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות.

ביום הדיון לא התייצב המבקש בבית המשפט, ומשכך נשפט בהיעדרו ונגזרו עליו פסילה של 3 חודשי פסילה בנכוי 30 ימי פסילה מינהלית, פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס בסך 1,000 ₪.

דיון והכרעה סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "החסד"פ") מאפשר לידון נאשם בפלילים בעבירות מסוימות ללא התייצבותו וקובע חזקה לפיה אם זומן נאשם ולא התייצב בבית המשפט יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום ובית המשפט רשאי לידון אותו שלא בפניו.

חשש לעיוות דין גם במצב בו לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש ניתן לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו ובילבד שהדבר דרוש לשם מניעת עוות דין (רע"פ 6165/17 סעדא נ' מדינת ישראל (24.4.2018)).

...

בנסיבות אלה אני קובעת כי ההזמנה לדיון נמסרה למבקש כדין וכי לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו בדיון.

לפיכך אני קובעת כי אי ביטול פסק הדין לא יגרום לחשש לעיוות דין למבקש.

לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בעכו (כבוד השופטת יונת הברפלד- אברהם), שניתן ביום 12.7.23, בתיק תת"ע 2632-03-23 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתו הורשע המערער בהיעדרו בעבירה של אי ציות לרמזור, עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") ונגזר עליו קנס בסך 1,500 ₪, חודש פסילה בפועל ופסילה על תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים.

המערער הגיש לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו למניעת עוות דין.

עסקינן במי שהורשע בעבירה של אי ציות לתמרור, עבירה אשר סעיף 240 לחסד"פ חל עליה ולפיו ניתן לידון את הנאשם בהיעדר עוות דין וזו לשונו: "240 (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה ניחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

לגבי הסיבה להעדר התייצבות טען המערער כי מעולם לא קיבל הזמנה לדין ולכן לא ידע על מועד הדיון.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה ובחנתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

בית המשפט העליון קבע לעניין הטענה כי אדם אחר נהג ברכב: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו" - (רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (28.11.2013)).

נוכח כל האמור לעיל, משלא הראה המערער סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון ומשלא הוכח כי יגרם לו עיוות דין, אני דוחה את הערעור.