כללי
התובעים הגישו לבית משפט זה תביעה, שמהותה הוגדרה כך: "הצהרתית, ביטול פסק דין שניתן בהסכמה".
העתירה המפורטת בסעיפים 26-25 לכתב התביעה היא זו: בית המשפט יבטל את פסק הדין שניתן בהסכמה בעירעור בפני הרכב אחר בבית משפט זה, ויורה על "החייאתו" של העירעור, ולחלופין, יסכימו התובעים ל"החייאתו" של הסכם הפשרה.
מכאן התביעה שבפניי, שהיא תביעה עצמאית לביטול פסק הדין שניתן בערכאת העירעור, בע"א 62538-12-13 הנ"ל, ועניינה הוא בקשה לביטול ההסכמה למחיקת העירעור שהוגש על ידי התובעים, באופן שחזור המצב המשפטי ליום הדיון בע"א הנ"ל בבוקר, ויינתן לתובעים "יומם בבית משפט".
ההליכים בבית משפט זה
עם קבלת תיק זה לטיפולי, ניתנה על ידי החלטה ביום ו בשבט תשע"ה (26.1.15), שבו עוררתי את השאלה האם העתירה נימצאת בסמכות בית משפט שלום או בסמכות בית המשפט המחוזי.
...
ובלשון הסיפא של פסקה 5, לאחר ס"ק (ג): "כללו של דיון במסקנה, שקביעה שבעל דין אחד נכנס לקרקע של חברו, אינה ממצה כלל את התסבוכת (וכאמור, לדעת המודד אלסטר, שני הצדדים נכנסו לקרקע של שכנם – פעמיים). גם במישור הזכויות ניכר ערפל: תשריטי המינהל אינם מתיישבים עם המרשם".
בהמשך, התייחס בית משפט השלום לטענה הכספית (פסקה 6), וקבע כי הסכום לא הוכח, ומעבר לכך, ציין בית המשפט כי "שעה שאין חולקים שגם התובעים עשו שימוש בחלק, ולו גם מסוים, בשטחו של הנתבע, חיוב חד צדדי של הנתבע בדמי שימוש ראויים, אינו צודק. נוכח זאת – נדחית הטענה" (פסקה 6 סיפא לפסק הדין ).
וכך מסתיים פסק הדין של בית משפט השלום, בפסקה 8, תחת הכותרת "סוף דבר":
"משני טעמים גם יחד, וכל אחד לחוד, דין התביעה לדחיה. התובעים נקטו בטענותיהם בשיהוי קיצוני: למרות שרכשו הם את זכויותיהם כתריסר שנים לפני הנתבע, טמנו הם את ידם בצלחת, ולא הייתה לנתבע, עת סבר לרכוש את זכויותיו, סיבה להניח שנוצרים התובעים בליבם טענות שראוי היה שיהיו בידיעתו. אף בהינתן שיש מידה של צדק בטענות התובעים, היה עליהם לנקוט בהליכים שנים רבות קודם שרכש הנתבע את זכויותיו על בסיס הנחה סבירה, שאין למי משכניו טענות מן הסוג שעל הפרק. הטעם השני שבעטיו יש להורות על דחיית התביעה, נעוץ בעובדה שהתשריטים והמרשם סותרים זה את זה, ושניהם גם יחד עומדים בסתירה למצב בשטח. אין זה בסיס ראוי לפסיקת צווים לסילוק יד. נותנת הדעת, שבבוא העת ייאלצו כל הנוגעים בדבר – הצדדים דנן, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים, להוביל מהלך שסופו איחוד וחלוקה מחדש של החלקות הרלוונטיות, אך כל זאת, כבר לא במסגרת הליך זה. לפסיקה לסילוק יד בנסיבות אלה, אין מקום.
בהתאם לאמור, הכרעתי המשפטית היא כי ההסכמה שהיוותה את הבסיס לפסק הדין המוחק את הערעור הינה הסכמה בטלה, ובעקבותיה, התוצאה היא כי פסק הדין בטל.
הערות לפני סיום
מבחינה משפטית, אין מנוס מלקבל את התביעה, לאור הקביעה כי אין הסכמה בין הצדדים ביחס לאותו הסכם פשרה, שהיווה את הבסיס להצהרותיהם בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים, בדבר הסכמתם למחיקת הערעור.
התובעים זכאים למלוא הוצאות המשפט בתיק זה, ועל כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את החזר האגרה בסך 1,156 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לפירעון בפועל, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪.
