בבוא ביהמ"ש קמא לקבוע את העונש הראוי בגדרי המיתחם, הוא הביא בחשבון את העובדה כי למשיב 4 הרשעות שונות לרבות הרשעה נוספת מאוחרת לעבירה נשוא תיק זה בשל נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.
למען הבהירות אציין, כי הכוונה הנה לעונש פסילת המינימום הקבוע בסע' 39א לפקודה שזו לשונו:
"הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה – פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר."
למרות האמור ועל אף קביעת ביהמ"ש קמא כי : "במכלול השיקולים האמורים לעיל, נכון היה לטעמי לקבוע את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מיתחם העונש ההולם אך לא בתחתיתו, לרבות הטלת מאסר מותנה (אך לא מאסר בפועל כפי דרישת המאשימה)."(עמ' 35, ש' 9-10), ביהמ"ש קמא מצא לקבל את גישת המשיב כלהלן:" שונים הם פני הדברים במקרה שבנידון. הנאשם כפי שהבהיר בעצמו ובאמצעות בא-כוחו מוכן לקבל על עצמו עול של של"צ ואפילו מאסר בפועל בדרך של עבודת שירות כעונש חליפי, לטובת הקלה ברכיב הפסילה שיוטל עליו ואף מבקש כי רכיב זה יהא כמה שיותר גבוה על מנת לקבל ההקלה המרבית האפשרית ברכיב הפסילה.
ביהמ"ש קמא החליט לסטות לקולא מפסילת המינימום – קביעה העומדת במוקד העירעור המנוח בפניי, והשית על המשיב עונש הכולל פסילה בפועל מלנהוג למשך 11 חודשים בנכוי 30 ימי פסילה מנהלית, תוך סיוג הפסילה כך שלא תחול על רכב מסוג "מלגזה" במקום עבודת המשיב ובשעות העבודה בלבד; מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים באמצעות עבודות שירות ועונשים נלווים נוספים.
לגישת המערער ביהמ"ש קמא היה בהחלט מוסמך לסטות מעונש המינימום ולערוך את האיזון באמצעות עונש מאסר, החמור שבעתיים מעונש פסילת רישיון הנהיגה.
מכאן, הוגן וצודק כי בעקבות קבלת העירעור וההחמרה בפסילת המשיב מלנהוג יבוטל עונש המאסר בפועל.
לאור כל האמור לעיל, העירעור מתקבל כלהלן:
תקופת הפסילה מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק ברישיון נהיגה תעמוד על 24 חודש חלף 11 חודש, ובאותם התנאים וההוראות שקבע ביהמ"ש קמא (לרבות לעניין ניכוי הפסילה המנהלית וסיוג הפסילה).
...
מקובלת עליי טענת ב"כ הנאשם כי ניתן להמיר רכיב עונשי אחד ברכיב עונשי אחר כדי לאזנם זה בזה (ר' לדוגמא עפ"ת 20234-08-18 סבאח [20.8.18], אליו הפנה ב"כ הנאשם), קל וחומר כאשר הרכיב המבוקש מטעם הנאשם מחמיר הרבה יותר מזה שאותו מבקשים להמירו.
אין לי צורך להרחיב לעניין אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעונש המינימום, דבר שאינו דרוש להכרעה בערעור זה. קביעתו הברורה של ביהמ"ש קמא, שאין חולק לגביה, שוללת התקיימות נסיבות כאלה - מסקנה שגם מקובלת עלי.
היינו, החמרה ברכיב אחר דרושה לעיתים בשל הסטייה לקולא מעונש החובה וכדי להשיג את האיזון הראוי, ולא כטעם המצדיק סטייה זו.
מכל האמור, אני סבור כי ביהמ"ש קמא טעה בקביעת עונש הפסילה בפועל שהינו פחות מעונש המינימום.
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל כלהלן:
תקופת הפסילה מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק ברישיון נהיגה תעמוד על 24 חודש חלף 11 חודש, ובאותם התנאים וההוראות שקבע ביהמ"ש קמא (לרבות לעניין ניכוי הפסילה המנהלית וסיוג הפסילה).
