העורר הגיש לבית משפט קמא בקשה לביטול צו הפסילה המינהלית, בנימוק כי התאונה ארעה ברשלנותו הבלעדית או המכרעת של רוכב האופנוע אשר עקף את רכבו של העורר משמאל, כי קצין המישטרה לא בדק את הנסיבות די הצורך ופסל את הרישיון עוד בטרם הסתיימה החקירה, וכי החלטת הפסילה אינה מנומקת ואינה מידתית בהיתחשב בשנים בהן נוהג העורר ובעברו שאינו מכביד.
לבסוף טען ב"כ העורר, כי הגם שבית המשפט קמא קיבל חלקית את טענותיו לענין נהיגת האופנוע וקיצר את תקופת הפסילה, אין לראות בכך קיצור מספיק.
עוד אציין, כי אמנם קצין המישטרה פסל מנהלית את רישיון הנהיגה של העורר טרם קבלת דוח הבוחן, אולם בסופו של דבר מסקנות הבוחן מובילות לאותה תוצאה, ולא חל כל שינוי המצדיק היתערבות בשקול הדעת שהופעל ע"י קצין המישטרה בהתאם לחומר הראיות שעמד בפניו בעת שהחליט על הפסילה.
...
לסיכום קבע בית משפט קמא, כי לאחר שבחן את כלל הנסיבות הקשורות בפסילה המינהלית, לאור התחשבות באופן קרות התאונה ובפגיעה הקלה שנגרמה בה (טרם התקבלה תעודה רפואית), וכן בטיעוני העורר באשר למהירות האופנוע בזמן התאונה, ניתן לקצר את משך הפסילה ל"תקופת צינון" של 45 יום בלבד, תחת זו שנקבעה ע"י קצין המשטרה.
לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת תיק החקירה שהוצג לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטת בית משפט קמא;
עיון בתיק מעלה כי בוחן הרכב שהיה בזירת התאונה הגיע למסקנה כי שדה הראיה במקום היה אמור לאפשר לעורר להבחין באופנוע ממרחק ניכר, ועוד בטרם החל בפניה, ובכך יכול היה למנוע את התאונה.
עוד אציין, כי אמנם קצין המשטרה פסל מנהלית את רישיון הנהיגה של העורר טרם קבלת דוח הבוחן, אולם בסופו של דבר מסקנות הבוחן מובילות לאותה תוצאה, ולא חל כל שינוי המצדיק התערבות בשיקול הדעת שהופעל ע"י קצין המשטרה בהתאם לחומר הראיות שעמד בפניו בעת שהחליט על הפסילה.
לאור כל האמור לעיל ולאחר בחינת טיעוני הצדדים, נמצא כי בית משפט קמא איזן בין השיקולים השונים הנדרשים, בחן קיומן של ראיות לכאורה למעורבות העורר בעבירות והמסוכנות הנגזרת מכך, בחן את שיקולי קצין המשטרה והאם נפל בהם פגם המחייב התערבות, ובסופו של דבר הגיע לתוצאה המצדיקה את קיצור תקופת "הצינון" לפסילה המנהלית, וכאמור החלטה זו מנומקת ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בה.
לאור האמור, אני דוחה את הערר.
