באשר לקיומן של ראיות לכאורה:
נפסק, כי לעניין קיומן של ראיות לכאורה, "אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העקרי, לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה, ואין זה נידרש כי בתי המשפט הפוסקים בשאלת הפסילה המינהלית, ימתינו להכרעתו של בית משפט זה בשאלה המתעוררת בהליך העקרי. על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו." (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל נ' שגיב בן שלום (פורסם בנבו, 10.10.2010));
ו"הסמכות להורות על פסילת רישיון ואיסור שימוש ברכב, תופעל אם "היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום" נגד הנהג.
לא נעלמה מעיני העובדה, כי עברו התעבורתי של המבקש אינו מכביד, ובוותק נהיגה משנת 2014 צבר המבקש לחובתו 5 הרשעות קודמות, מלפני מספר שנים, וללא עבר דומה; אולם אני סבורה כי אין בכך כדי לבטל את המסוכנות הנשקפת מן המבקש, לאור חומרת העבירה ורף החריגה, כי הרי מי שנוהג במהירות העולה ב- 77 קמ"ש מהמהירות המותרת במקום יוצר סיכון רב הן לעצמו והן למשתמשים בדרך; וזאת בשילוב עם נסיבות ביצוע העבירה לפיהן טען המבקש כי "לא מרגישים מהירות ברכב הזה". נסיבות אלה, לנוכח חומרת העבירה ומסוכנותה לנהג עצמו ולמשתמשי הדרך, מלמדות על מסוכנות ממשית.
באשר לשימוע – הקצין הפוסל אפשר למבקש להעלות טענותיו בפניו, ונימק החלטתו, ושקל שיקולים עינייניים וסבירים, תוך היתייחסות למסוכנות העבירה עצמה ולעברו התעבורתי של המבקש ונימק, כי: "למרות העדר עבר תעבורתי בשנים האחרונות, מדובר במהירות מופרזת וחריגה. הנהג הנו נהג צעיר. חומרת העבירה ומסוכנותה, סיכון לנהג ולמשתמשי הדרך."
באשר לנסיבות אישיות
המבקש אמנם טען בשימוע "אם אתה לוקח לי את הרשיון שלי אתה ממש פוגע בי, אני לומד בג'נין ואין לשם אוטובוס, אני חייב לנסוע ברכב. אני גם מטפל בסבא שלי ואני צריך את הרשיון שלי. אין לי עבירות 7 שנים. אני גם לא מאמין שנסעתי במהירות הזו. אני ממש מצטער מאד.". אך המבקש לא העלה בתצהירו בבקשה טענות בדבר נסיבות אישיות; וגם טענתו בדבר השמוש שהוא עושה ברישיון הנהיגה שלו לצורך טפול בסבו נטענה מבלי שפורטה, ומבלי שהוצגו אסמכתות; והמבקש אף לא התייצב לדיון, על מנת שניתן יהיה לשקול ולאזן נסיבות שכאלה אל מול האנטרס הצבורי לשמור על שלום הציבור מפני נהגים עוברי חוק.
...
בעת מסירת הדוח לנהג נרשמה תגובתו "אין סיכוי, לא מרגישים מהירות ברכב הזה"; ובשימוע עצמו טען המבקש, כי "...אני גם לא מאמין שנסעתי במהירות הזו. אני ממש מצטער מאוד."
שקלתי טענות ב"כ המבקש בדבר הקשיים בראיות, ואני סבורה כי אין בטענות אלה כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה של ההליך.
לא נעלמה מעיני העובדה, כי עברו התעבורתי של המבקש אינו מכביד, ובותק נהיגה משנת 2014 צבר המבקש לחובתו 5 הרשעות קודמות, מלפני מספר שנים, וללא עבר דומה; אולם אני סבורה כי אין בכך כדי לבטל את המסוכנות הנשקפת מן המבקש, לאור חומרת העבירה ורף החריגה, כי הרי מי שנוהג במהירות העולה ב- 77 קמ"ש מהמהירות המותרת במקום יוצר סיכון רב הן לעצמו והן למשתמשים בדרך; וזאת בשילוב עם נסיבות ביצוע העבירה לפיהן טען המבקש כי "לא מרגישים מהירות ברכב הזה". נסיבות אלה, לנוכח חומרת העבירה ומסוכנותה לנהג עצמו ולמשתמשי הדרך, מלמדות על מסוכנות ממשית.
לסיכום - לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני; כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש, וכי אין מדובר בהחלטה בינארית של 0 או 30; לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש.
המדובר בתקופת צינון ראויה, ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.
וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית."
אשר על כן, הבקשה נדחית.