בקשה לביטול פסילה מנהלית בשל שיהוי וליקויים בהליך השימוע

ביום 25.10.16 הגישה התובעת עתירה מנהלית נגד החלטה זו. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה ביום 19.1.17 עקב שהוי.

התובעת מעולם לא נקנסה לפי ההסכמים ולא מדובר על הפרה יסודית המביאה לביטול הסכם, ולא ניתן לפסול על פיה הצעה במיכרז עתידי, ולא נערך לתובעת שימוע בטענה לליקויים, ואין מכתב תלונה או התראה מהנתבעת.

לטענת הנתבעת המומחה מטעם התובעת אינו אובייקטיבי אלא שותף במשרד רואה החשבון המעניק שירותי הנהלת חשבונות באופן שוטף לתובעת, למרות שכתב בחוות דעתו שאין לו עניין אישי בתוצאות ההליך.

אף אם מסתבר לבסוף שמה שהתובעת רואה כסוד מסחרי אינו סוד מסחרי, אין ספק שהיא לא ויתרה על רצונה בשימוע בעל פה. על כן, אני קובע שלא ניתנה לתובעת האפשרות לבצע שימוע בעל פה. בכך נפל פגם בהחלטת הנתבעת שבצדק התכוונה לערוך שימוע בעל פה, ובאופן תמוה לא קיימה אותו למרות שהתובעת ביקשה אותו וגם לא ויתרה עליו.

...

אני דוחה את טענת מנהל התובעת בעדותו שיש להסתכל על ההצעה כהצעה כוללת והיא לא מפורטת לפי קווים.

אינני מקבל את חוות דעתו של מומחה התובעת כמשקפת את הנזק שנגרם לתובעת עקב אי זכייתה בחוזה.

סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 478,862 ₪ בצירוף הוצאות משפט בהתחשב על פי תקנה 153 בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), וסכום פסק הדין לעומת סכום התביעה, בסך 35,100 ₪.

בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית בת 60 ימים, החל מיום 08.02.22, עקב מעורבות המבקש, עת נהג באופנוע, ימהה בתאונת דרכים, ארוע מיום 06.11.2021 (להלן: "האופנוע" ו"התאונה", בהתאמה).

השימוע לא נערך עפ"י הכללים המינהליים, שעה שרק מקצת מדברי הנהג נכתבו ע"ג טופס השימוע, לא נשקלו אופציות פוגעניות פחות בשגרת המבקש ובני משפחתו, הקצין הפוסל לא שקל תקופה קצרה יותר ו\או סיוג הפסילה לאור נסיבותיו של המבקש, לא נימק כהלכה את החלטתו ועוד.

אכן מדובר בנהג צעיר, אם כי עברו מקל, נוהג משנת 2019 ולחובתו 2 דוחות, וכן לא מדובר בעבירות של סכנת חיים, כאשר התאונה התרחשה בשעת לילה, עם ראות לקויה בכביש רטוב.

באשר לראיות לכאורה- נפסק כי אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העקרי לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה בשלב הפסילה, ועל מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו (בעיניין זה אפנה לבש"פ 6732/10 מ"י נ' שגיב בן שלום (פורסם בנבו) 10.10.10)).

כידוע פסילה מנהלית תפקידה לתת מענה מידי ותכוף למסוכנות נהג, ובעניינינו הרציונלים מהרחקתו מהכביש מתקהים נוכח השהוי האמור.

...

יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בהקשר זה בב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(01.07.86): "בבוא בית המשפט להחליט בבקשת פסילה לפי סעיף 46 לפקודה עליו להעמיד לנגד עיניו בעיקרו של דבר את השיקול אם עובדותיו של המקרה, כפי שהן עולות לכאורה מחומר החקירה, ועברו התעבורתי של הנהג, מביאים למסקנה כי יש בהמשך נהיגתו לסכן את הציבור. הווה אומר על בית המשפט לשקול בשלב זה לא רק אם ישנן ראיות לכאורה בדבר אשמתו של הנהג, אלא בראש מעייניו יעמוד השיקול הבא להגן על הציבור מפני אותו נהג, אם חומרתן של נסיבות המקרה ועברו מצביעים על סכנה אשר כזאת. אכן לא יתעלם בית המשפט גם מנסיבותיו האישיות של הנהג, אולם אין באלה כדי להכריע את הכף." בענייננו המדובר בתאונה בה מעורבים האופנוע בו נהג המבקש ואוטובוס שהגיע ממול וכתוצאה ממנה נחבל המבקש, כאשר הגורם לתאונה היה, לכאורה, נהיגתו הרשלנית של המבקש בכך שסטה מנתיבו לנתיב הנגדי והתנגש באוטובוס שהגיע ממול בנתיב הנגדי.

סוף דבר מכל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים המתחייבים ואיזנתי ביניהם, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי כך שתקופת הפסילה תקוצר ל 40 יום מיום הפסילה המנהלית, קרי מיום 08.02.2022.

המשטרה תחזיר בתום התקופה את רישיון הנהיגה שנתפס במסגרת תיק 789166/2021 למבקש ו\או מי מטעמו עם הצגת החלטתי זו. להודיע לצדדים.

טענות המבקש המבקש טוען לשהוי משום שהתאונה התרחשה ביום 8.7.22 ורק בחלוף 53 ימים בוצע למבקש שימוע.

אמנם הנימוק האמור לוקה בחסר והיה ראוי לציין נסיבות התאונה ותוצאותיה, המהוות שיקול מרכזי בהחלטת הקצין.

זאת ועוד; גם אם הייתי סבורה, שנפל פגם בהליך השימוע, בכך שהחלטת הקצין אינה מפורטת דיה, הרי שהלכה פסוקה היא, כי: "יש להפריד במסגרת הבקורת השיפוטית על החלטה מנהלית בין שני מישורים:

באשר לטענה בדבר שהוי בעריכת השימוע, הרי שנקבע בפסיקה כי מדובר בשקול אחד מבין השיקולים העומדים בפני בית המשפט בדונו בבקשה מסוג זה, כך למשל נאמר בבש"פ 9437/11 אבו סלוטה נגד מדינת ישראל: "ואולם, עצם קיומו של שהוי כאמור אין בו די לצורך הותרת רישיון הנהיגה בידי הנאשם עד לתום המשפט (ראו, בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 18.8.2009)). עמד על כך השופט א' מצא בעיניין אברג'יל, בציינו כי "כדי שבית המשפט ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בית המשפט הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת... והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים". ובבש"פ 6425/08 אלעיסוי נגד מדינת ישראל: "לכאורה, בנסיבות העניין מתעוררת שאלה בדבר פרשנותו של סעיף 47 לפקודת התעבורה; האם פסילה מינהלית של רישיון נהיגה יכול שתיעשה בתוך שלושה ימים בלבד ממועד ביצוע העבירה, בהתאם להוראות סעיף 47(ג)(1) לפקודת התעבורה, כטענת העורר, או שמא ניתן לפסול את רישיון הנהיגה גם בשלב מאוחר יותר, מכוח הוראת סעיף 47(ד) לפקודת התעבורה, כטענת המשיבה. כשלעצמי, סבורני כי הן פרשנות לשונית והן פרשנות תכליתית של סעיף 47 לפקודת התעבורה מתיישבות עם הפרשנות שאותה מציעה המשיבה... אשר על כן, משעה שעניינו של העורר נבחן על ידי שתי ערכאות שיפוטיות וקיימות הכרעות שיפוטיות לעניין הפסילה, איני רואה כל נפקות לשאלת מועד הזימון בפני קצין מישטרה. בנוסף, סבורני כי הן בית המשפט לתעבורה והן בית המשפט המחוזי צדקו בקובעם כי קיימת בעיניינו של העורר מסוכנות, המחייבת את פסילת רישיונו". לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית, ומצאתי כי לא נפל פגם בשקול דעתו של קצין המישטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש.

...

" רע"פ 4398/99  עינת הראל נ. מדינת ישראל,  סעיף 7 לפסה"ד. לאור זאת, אני סבורה כאמור, כי לא נפל פגם בהחלטת הקצין, ואף אם תמצי לומר, כי נפל פגם, הרי שאינו מהותי ואינו פוגע בתקפות החלטתוץ לפיכך אדון להלן, האם יש בטענותיו האחרות של המבקש, כדי לשנות את ההחלטה המנהלית לגופה.

באשר לטענה בדבר שיהוי בעריכת השימוע, הרי שנקבע בפסיקה כי מדובר בשיקול אחד מבין השיקולים העומדים בפני בית המשפט בדונו בבקשה מסוג זה, כך למשל נאמר בבש"פ 9437/11 אבו סלוטה נגד מדינת ישראל: "ואולם, עצם קיומו של שיהוי כאמור אין בו די לצורך הותרת רישיון הנהיגה בידי הנאשם עד לתום המשפט (ראו, בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 18.8.2009)). עמד על כך השופט א' מצא בעניין אברג'יל, בציינו כי "כדי שבית המשפט ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בית המשפט הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת... והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים". ובבש"פ 6425/08 אלעיסוי נגד מדינת ישראל: "לכאורה, בנסיבות העניין מתעוררת שאלה בדבר פרשנותו של סעיף 47 לפקודת התעבורה; האם פסילה מינהלית של רישיון נהיגה יכול שתעשה בתוך שלושה ימים בלבד ממועד ביצוע העבירה, בהתאם להוראות סעיף 47(ג)(1) לפקודת התעבורה, כטענת העורר, או שמא ניתן לפסול את רישיון הנהיגה גם בשלב מאוחר יותר, מכוח הוראת סעיף 47(ד) לפקודת התעבורה, כטענת המשיבה. כשלעצמי, סבורני כי הן פרשנות לשונית והן פרשנות תכליתית של סעיף 47 לפקודת התעבורה מתיישבות עם הפרשנות שאותה מציעה המשיבה... אשר על כן, משעה שעניינו של העורר נבחן על ידי שתי ערכאות שיפוטיות וקיימות הכרעות שיפוטיות לעניין הפסילה, איני רואה כל נפקות לשאלת מועד הזימון בפני קצין משטרה. בנוסף, סבורני כי הן בית המשפט לתעבורה והן בית המשפט המחוזי צדקו בקובעם כי קיימת בעניינו של העורר מסוכנות, המחייבת את פסילת רישיונו". לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית, ומצאתי כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש.

1293715129371 אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת קצין המשטרה והבקשה נדחית.

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א- 1961.

ב"כ המבקש טען כי השימוע נעשה כחודש ו-10 ימים אחרי התאונה וכי הנימוק העקרי של הקצין היה כי הנהג עדיין לא במצב שהוא יכול לנהוג.

אשר לשהוי – מוזר לשמוע טענה זו כאשר דוקא היתנהלות המבקש לקתה בשיהוי משמעותי, מטעמים שלא הובהרו, בקשה זהה הוגשה על ידי המבקש באמצעות בא כוחו הנוכחי (אשר הופיע אף בפניי).

הפניות הפסיקה של הסנגוריה בש"פ 6282/09 – איננו ישים לענייננו באשר עוסק בפסילה עד לתום ההליכים.

בשולי הדברים מצאתי לנכון להוסיף, כי לא מצאתי טעם לפגם בכך שקצין המישטרה הוסיף לנימוקי הפסילה בגין נסיבותיה של התאונה, אף את היתרשמותו : "... הנהג עדיין לא במצב שיוכל לנהוג בו בביטחה". בראש ובראשונה אציין, כי דברי המבקש באוזניי חיזקו קביעה זו. סבורני, כי מקום בו קצין מישטרה נוכח כי אדם אשר בעיניינו גובשו ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום, נמצא במצב השולל שליטה מלאה ברכב בגין ליקוי גופני – אין הקצין רשאי להיתעלם ממצב זה או מנכות.

...

שוכנעתי כי המשך נהיגת המבקש מהווה סיכון לעצמו ולשאר עוברי דרך.

בשולי הדברים מצאתי לנכון להוסיף, כי לא מצאתי טעם לפגם בכך שקצין המשטרה הוסיף לנימוקי הפסילה בגין נסיבותיה של התאונה, אף את התרשמותו : "... הנהג עדיין לא במצב שיוכל לנהוג בו בבטחה". בראש ובראשונה אציין, כי דברי המבקש באוזניי חיזקו קביעה זו. סבורני, כי מקום בו קצין משטרה נוכח כי אדם אשר בעניינו גובשו ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום, נמצא במצב השולל שליטה מלאה ברכב בגין ליקוי גופני – אין הקצין רשאי להתעלם ממצב זה או מנכות.

סוף דבר – הבקשה נדחית ! ניתנה היום, י"ז סיוון תשפ"ג, 06 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

השתהות גורמי אכיפת החוק בהגשת כתב האישום אינה מובנת ונעדרת כל הצדקה והנה החלטה חסרת סבירות באופן קצוני, המחייבת ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת שיקול הדעת המינהלי הלקוי של הרשות התובעת ומתן סעד של ביטול כתב האישום כנגד הנאשם.

בהמשך לאמור ורק לאחר שנסתיימו הליכי השימוע, פנתה המאשימה בבקשה לקבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום בחלוף תקופת ההתיישנות.

מן העבר האחר ניצבים האינטרסים השוללים במקרה הקונקרטי את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, אשר היה קטין בשעת מעשה העבירה, פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד ועוד.

וכן: "הינה כי כן, נוכח דברים אלה, נדמה כי תכליות חובת ההנמקה המנהלית מוגשמות בהליך אישור ההעמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער: ההליך המעוגן בהנחיות פנימיות מבטיח כי מתן האישור יינתן לאחר בחינה מעמיקה ויסודית ולא בצורה שרירותית, האישור מתקבל על בסיס בקשה מפורטת ומנומקת המוגשת מטעם גורמי התביעה, הבקשה נבחנת על-ידי פרקליטות המדינה, המידע שנימצא בידי העורר לאחר הגשת כתב האישום מאפשר לו לקבל החלטה מושכלת באשר לאפשרות להגיש בקשה לביטולו מכוח הגנה מן הצדק, ובמהלך הדיון בטענה זו יחשפו שקולי התביעה בהגשת כתב האישום, כאשר במקרים המתאימים, כשלא יהיה די בטיעון שיישמע בדיון, יורה בית המשפט על הגשת הנמקה בכתב, כך שבית המשפט יוכל להפעיל ביקורת שיפוטית יעילה. מכאן שקביעה לפיה קיום חובת ההנמקה המנהלית בכל מקרה של מתן אישור להעמדה לדין לפי סעיף 14 צריך להעשות בדרך של פירוט מלוא ההנמקה בכתב על-ידי הגורם המאשר, לא תועיל לנאשם באופן משמעותי, תכביד שלא לצורך על גורמי התביעה ואין הצדקה להטלתה. שלבי ההליך המינהלי המתנהל בדרך למתן האישור והבניית אופן הפעלת שיקול הדעת בעניינים אלה מבטיחים שההחלטה על מתן האישור לפי סעיף 14 לא תהיה שרירותית, ובאותם מקרים שהנאשם סבור שהחלטה זו אינה סבירה, יש בידו די נתונים כדי לתקפה." (עיינו בש"פ 7955/13 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 31.12.2013)‏‏.

...

בנוסף לאמור, לא שוכנעתי כי עסקינן במקרה בו נפל פגם חמור בהפעלת שיקול הדעת המנהלי של רשות התביעה, המחייב לגרסת ב"כ נאשם את התערבות בית המשפט על ידי ביטול כתב האישום.

בטרם אסיים, לעניין המחלוקת שנפלה בין המאשימה לב"כ הנאשם באשר לחובת ההנמקה של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, מצאתי לנכון להביא את הדברים הבאים: "בטרם מוגשת בקשה ליועץ (או לגורם לו אצל את סמכותו זו) לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, המשיבה בוחנת האם המקרה מצדיק העמדה לדין. בחינה זו מתבססת על השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 בצירוף שיקולים נוספים הנזכרים במכתב שהפיץ פרקליט המדינה ביום 17.10.2013 לפרקליטויות המחוז בו הוא מבהיר את עמדת הפרקליטות ביחס לבקשות להעברת נימוקים להעמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער. בין כלל השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 ובמכתב, ניתן למצוא את חומרת העבירה, גיל הנאשם בעת ביצוע העבירה, פרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה והסיבות למשך הזמן שנדרש להגשת כתב האישום. לאחר בחינה זו, מוגשת בקשה מפורטת לפרקליטות המדינה הכוללת את כל העובדות והשיקולים הרלוואנטיים לנאשם וביניהם: תיאור מלא של העבירות בהם הוא מואשם, פירוט לגבי גיל הנאשם בעת ביצוע המעשים השונים, הסבר למשך הזמן שנדרש להגשת כתב האישום, ציון אישומים והרשעות של הנאשם לאחר שהפך לבגיר וניתוח האינטרס הציבורי הקיים בהעמדתו לדין [...]. בדיון בפנינו ציינה המשיבה כי הבקשה נבחנת לעומק על-ידי פרקליט מפרקליטות המדינה ולאחר מכן המשנה לפרקליט המדינה מקבל החלטה בבקשה על בסיס כל האמור. תהליך זה של קבלת ההחלטה מצביע על קיומה של בחינה יסודית של הבקשה לאישור העמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער, כפי שאכן ראוי שתבחן נוכח הפגיעה הממשית בקטין העומד לדין זמן רב לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו. אמנם בסופו של דבר לא קיים מסמך המסכם את תהליך קבלת ההחלטה והמפרט בכתב את הנימוקים לכך, אך נוכח המידע הרב המוצג בפני פרקליטות המדינה, מידע שחייב על-פי ההנחיה לכלול נתונים מסוימים, בחינת התיק על-ידי פרקליט בפרקליטות המדינה וההוראות השונות שמתוות את שיקול הדעת של הגורם המאשר, ניתן לומר כי החלטה על העמדה לדין לפי סעיף 14 מתקבלת בצורה מושכלת" [ההדגשות אינן במקור – א.א].

סוף דבר, דין הבקשה להידחות.