בקשה לביטול פסילה מנהלית בגין אי עצירה לפני מסילת ברזל

ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, פ''ד סה(3), 305, עמד בית המשפט העליון על משמעות המונח "זה מקרוב", בין היתר, כך: "...בהקשר זה נעיר כי בפסיקת בית משפט זה התעוררה בעבר שאלת פרשנותו של הביטוי 'זה מקרוב' בכל הנוגע לסמכותו של שוטר, שהייתה קבועה בעבר בסעיף 3(3) לפקודת סדר הדין הפלילי, לעצור ללא צו אדם ש'עבר בפניו, או זה מקרוב, עבירה שדינה מיתה או מאסר לתקופה העולה על ששה חודשים'. כך נקבע בפסיקת בית משפט זה בעיניין:

בית המשפט קמא דחה את טענת המערער, וקבע כי נוכח "חזקת התקינות המנהלית", ולאור העובדה כי המערער לא הגיש בקשה להסרת החיסיון בקשר למועד קבלת המידע – "לא נסתרה חזקת התקינות של הפעולה המנהלית. כך שיש להניח, כי המידע שקבל הקצין יצר אצלו יסוד להניח, שבדירה מתבצע פשע או שבוצע בה פשע זה מקרוב.". בית המשפט המחוזי דחה את קביעת בית המשפט קמא בעיניין זה, וקבע כדלקמן: "... בנסיבות המקרה דנן, תעודת החיסיון חלה, בין היתר, על שעת קבלת הידיעה המודיעינית, שהצדיקה, כנטען, את החיפוש, ועל חלקים מתוכנה. כתוצאה מכך, לא הוצגו בפני בית משפט קמא ראיות, המלמדות על דחיפות החיפוש, באופן שהצדיק את ביצועו בהעדר צו חפוש.

וגם זאת: בית המשפט המחוזי אף ביטל את קביעת בית המשפט קמא, לפיה יש לזקוף לחובת ההגנה את העובדה שלא תקפה את תעודת החסיון; שותף אני לגישה זו, ונפלאה מבינתי טענת התביעה בנידון: הבאמת ובתמים ניתן לבוא בטרוניה להגנה, על שהיא מכבדת תעודת חסיון? החלטה נוספת, במסגרתה קבע בית המשפט כי ראיה חסויה ביחס לשעת קבלת מידע על ביצועה של עבירה לא תהא חלק מראיות התביעה, בנסיבות דומות ממש, ניתנה במסגרת ע"פ (ב"ש) 14595-09-18 אוחיון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.5.2015), שם נדחה ערעור המערער על הרשעתו בבית משפט קמא.

בפרשת אוחיון, טען האחרון כי החיפוש שבוצע בדירתו לא היה חוקי, משום שלא הוכח חשד סביר במועד תכוף, בהתאם להוראת סעיף 25 לפקודה.

בית המשפט המחוזי קבע אף הוא בעיניין זה כי הסכמת ההגנה להגשת הפראפראזה "משתיקה" אותה מלטעון נגד תוכן המידע שעלה ממנה, במיוחד כאשר לא הוגשה כל בקשה בעיניין זה. ובלשון בית המשפט המחוזי: "... כל שהוצג על ידי העדים באשר למידע המודיעיני אשר הפעיל אותם לעקוב אחרי המערער לא היה ניתן לסתירה". בית המשפט העליון דחה את בקשת המבקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי "בית המשפט לתעבורה אכן בחן את תעודת החיסיון והפרפרזה למידע המודיעיני נגד המבקש טרם שהרשיע את המבקש במיוחס לו בכתב האישום. מכאן, שלא נפל פגם בהרשעתו של המבקש, בהתאם לתנאים שנקבעו...". ואולם, אין ללמוד מעניינו של הרשמן לענייננו, כי על ההגנה היה להגיש עתירה להסרת חיסיון על מנת להפריך מידע שלא הוגש לבית המשפט.

לא זו בלבד ששמונה שוטרים (!) ניכנסו לביתו של פלוני ביום בהיר אחד, ללא צו חפוש, צו שעל פני הדברים יכלו וצריכים היו לבקשו מאת בית המשפט (בהעדר דחיפות), אלא שגם הבצוע גופו נערך שלא כדין, בתחילה – ללא נוכחות של שני עדים, ללא כל התעכבות או היתייחסות לכך, ובהמשך – גם תוך ביצוע חפוש בגוף הנאשם באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החוק.

                      חייבת המישטרה לדעת, והכרעת דין זו תוכיח, כי "עקיפה" של פקוח מוקדם של בית המשפט על בקשה לכניסה לביתו של אדם, לטובת חפוש שם, וזאת ללא חשד סביר בזמן אמת ("זה מקרוב"), עלולה לפסול את פירותיה של הפעולה.

...

] אני מורה גם על זיכויו של הנאשם מעבירה של הפרעה לשוטר, לא רק מפני שמדובר בעבירה שיורית ושולית ביחס לעבירה העיקרית בתיק, אלא גם מפני שיסודות העבירה כלל לא הוכחו.

סוף דבר, שאני מורה על פסילת הראיה (סמים), ובנסיבות הענין - בהיעדר ראיה שאין בלתה ולאור האמור בסעיף 23 להכרעת הדין – על זיכויו של הנאשם, ולו מחמת הספק.

הואיל והנאשם עצור עד תום ההליכים – אני מורה על שחרור המיידי.

יודגש, כי פסק הדין אליו הפניתה המבקשת אינו עוסק בפסילה עד תום ההליכים, אלא מדובר בעירעור על החלטת בית המשפט קמא שלא לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם.

בטרם אעשה זאת, ראיתי לשוב ולציין, כפי שציינתי בהחלטות דומות בעבר ומאחר והנושא הועלה על ידי הסניגור, כי חרף האמור בכותרת הבקשה דנן, עסקינן למעשה בבקשה לפי סעיף 47(ט) לפקודה (ולא 46), שכן הבקשה דנן הוגשה במהלך הפסילה המנהלית שהוטלה על המשיב ובטרם הסתיימה אותה פסילה.

בעיניין זה של קשר העין טען הסניגור כי בשים לב למרחק הגדול שבין מקום המדידה לבין מקום עצירת המשיב, הרי שאין להסתפק בציון העובדה כי נשמר קשר עין ויש לפרט את אופן שמירתו.

באשר ליתר התנאים, עיון בזכרון הדברים להפעלת מכשיר הדבורה מגלה כי השוטר מילא אחר כל החובות המוטלות עליו, לרבות ביצוע בדיקות בתחילת המשמרת ובסיומה, ציון העובדה כי בתוואי השטח היה שדה פתוח, כי לא קיימת מסילת ברזל וכי לא היו רכבים בינו לבין הרכב הנמדד.

...

הוא ציין תחילה, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן הוגשה שלא על פי המסגרת הנכונה, שעה שעסקינן למעשה בבקשה שאמורה להיות מוגשת על פי סעיף 47 (ט) לפקודה.

על כן, החלטתי לדון בבקשה לגופה שכן אין מקום לדחייתה על הסף.

השורה התחתונה היא, שאני מקבל את הבקשה ומורה על פסילתו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק 809-02-14 או עד לתום 100 ימים מיום תחילת הפסילה המנהלית, לפי המוקדם ביניהם.

לפני בקשה לביטול פסילה מנהלית, על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.

עוד נטען שהתאונה הייתה בלתי נמנעת, והמבקש אינו אחראי לה. עסקינן בשני ילדים שהתפרצו לכביש, בין שני רכבים חונים, ללא שנקטו באמצעי זהירות כלשהוא, והילד היה זה שהתנגש ברכב המבקש לאחר שהמבקש עצר את רכבו.

...

נטען שהמבקש לא צרף לבקשתו תצהיר לאימות טענותיו, ויש לדחות את בקשתו על הסף.

לסיכום, במקרה שלפני מדובר בתאונת דרכים בה היה מעורב המבקש, ובה נפגע קטין, בן 10, שהתפרץ לכביש בין שני כלי רכב.

לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים, הראיות לכאורה המצויות בתיק, לגבי העבירות שמיוחסות למבקש, היותה של החקירה בראשית דרכה , והיותו של המבקש נהג חדש, צעיר, שצבר לחובתו 3 הרשעות, והמסוכנות שניבטת בנסיבות אלה מהמשך נהיגתו, ומנגד טענת הסנגור לפגם שנפל בשימוע, שוכנעתי שיש לפני נסיבות המצדיקות קיצור תקופת פסילת רישיונו של המבקש.

בכביש מותרת נסיעה במהירות של עד 80 קמ"ש. באותה עת החל להווצר "פקק" בכיוון נסיעתו של המערער, שבגינו נאלצו נהגים בשני כלי רכב - מיצובישי ושברולט - שנסעו לפני המערער, לעצור את רכביהם; חרף הפקק שנוצר, המערער לא האט את מהירות נסיעתו ולא בלם את רכבו, ובשל כך פגע בעוצמה עם החזית הימנית של רכבו בצידו האחורי של רכב השברולט בו נהגה הגב' רחל עליה, שהיתה אותה עת בשבוע ה- 27 להריונה, ומעוצמת הפגיעה נדחף רכבה של רחל לפנים, ופגע בשברולט בו נהג מר עמיחי יפרח.

העירעור מופנה כלפי חומרת העונש; המערער ביקש בנוסף, להורות על ביטול הפצוי שנפסק, ואולם בשל אי צירופה של נפגעת התאונה כמשיבה לערעור, לא עמד עוד ב"כ המערער על העירעור לעניין הפצוי.

המערער נעדר עבר פלילי, אולם לחובתו עומד עברו התעבורתי, הכולל עבירות חמורות של נהיגה בזמן פסילה, אי ציות לאור אדום ברמזור, אי ציות להוראות שוטר ועבירות נוספות, שנעברו ביום 16.8.16, לאחר ביצוע העבירות בתיק דנא, בעת שהמערער נשא פסילה מנהלית בת 60 ימים.

דיון המערער הודה בביצועה של עבירת הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א.(א) לפקודת התעבורה, שלשונה- "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים." בהודאה בעבירה זו, לאחר תיקון כתב האישום, אישר המערער כי היה עליו לדעת כי בתאונה נפגעה הנהגת המעורבת, או בכך שהיתה עשוייה להפגע.

...

התייחסותו של המערער בדבריו בבית המשפט לכך שרישיון הרכב והביטוח על רכבו לא היו מוסדרים, מחזקת את המסקנה כי ביקש למלט עצמו מהסתבכות בחקירה הנוגעת לתאונה.

הערעור נדחה לפיכך.

במענה להודעה זו השיב המבקש: "אני נסעתי בכביש ריק, איך שעברתי את התחנת דלק ראיתי את השוטר אחרי, הסתכלתי על המהירות והייתי על 130 קמ"ש והוא עצר אותי. אני מצטער. אני סטודנט ועוזר לאבא שלי בקניות. אני עובד במלגזה וצריך את הרישיון". עוד עולה מהדו"ח כי המבקש נפסל מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום וזאת בשל "חומרת העבירה לנהג ולמשתמשי הדרך. מדובר בנהג צעיר בעל עבירות תעבורה רבות" (להלן: "נימוקי הקצין הממונה").

בבקשה לביטול הפסילה המנהלית נטען כי קצין המישטרה פסל את רישיון הנהיגה ללא סמכות, בהיעדר ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למבקש ונטען כי "אין בדל ראיה להוכחת אשמתו בעבירה הנטענת". נטען כי אין כל סיכון בהמשך נהיגת המבקש וכי לא ניתן לקבוע כי המסוכנות נמדדת מסוג העבירה עצמה.

הפסילה המנהלית לא נועדה להעניש נהג טרם הורשע בדין אלא למנוע סכנה מיידית לציבור מנהיגתו, ועל רקע זה מובנת קביעת סעיף 48 לפקודה לפיה בית המשפט רשאי לבטל או לקצר פסילה מנהלית בתנאי או בלא תנאי, אם שוכנע שהביטול לא יפגע בבטחון הציבור.

...

לפיכך אני קובעת כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת המנהלי של הקצין הממונה בהחלטתו בקשר לפסילת רישיון הנהיגה על רכב של המבקש לתקופה של 30 יום.

אשר על כן אני קובעת כי החלטת הפסילה המנהלית לא תחול על רישיון המלגזה של המבקש וכי המבקש רשאי לנהוג במלגזה אך ורק בתחומי מתחם סגור ומובהר כי אינו רשאי בשום אופן לנהוג במלגזה בכביש או בדרך מחוץ לאזור יעודי לעבודתו.

לבקשת המשיבה, אני מורה על עיכוב ביצוע החלטה זו עד יום 21.11.22 בשעה 12:00.