בקשה לביטול עיקול על דירה שנמכרה לאחר הערת אזהרה

בסמוך ולאחר סיום הליכי הגירושין של בעלי ולאחר השלמת הרכישה של הדירה על ידיו עברתי להתגורר עמו בדירה שרכש מחברת "קרן פז" ואשר נרשמה על שמו על פי הסכם מכר מנובמבר 2014.

חזוק נוסף לטענת המשיבים שהסכם הממון נחתם רק אחרי שכבר הוטלו עיקולים על הדירה - דהיינו רק סמוך לפני הגשת התביעה ולא במועד הרשום על הסכם הממון - היא העובדה שרפאל, שעה שהגיש בקשה לביטול העיקול שהוטל על נכסיו, לרבות הדירה, כלל לא טען שלפחות מחצית מהדירה אינה שלו ולכן יש לבטל לפחות חלק מהעיקול.

לא ברור גם, מדוע לא נרשמה אפילו הערת אזהרה לטובת המבקשת על הדירה בעקבות הסכם הממון, לאחר שכבר ניתן היה לרשום הערת אזהרה ונרשמה הערה לטובת רפאל בלבד ביום 19.1.17? גם רפאל לא הביא שום ראייה על כך שפנה לרחל ממשרד עורכי הדין פישר בכר חן שטיפל ברשום ובקש לרשום את זכויותיה של המבקשת כפי שטען.

...

מכל הנימוקים הנ"ל, יש לדחות את התביעה.

לפיכך, התביעה נדחית.

המבקשת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1-4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

כללי: האם זכותו האובליגטורית של המבקש 2, אחי החייבת בנכס מקרקעין שהוענק לו על ידה לפני 12 שנה, בעסקת מתנה שלא נסתיימה ברשום ושלא נרשמה בגינה הערת אזהרה, גוברת על עיקול ומינוי כונס נכסים מאוחרים בזמן שנרשמו על הנכס? זוהי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה.

במסגרת בקשה מספר 5 בתיק, הגיש בקשה לביטול עיקולים על הדירה , בטענה כי אינה רכושה של החייבת אלא רכושו בלבד.

מי גובר? האם עסקת מתנה קודמת בזמן שבוצעה ביחס לדירה בין החייבת לאחיה, ללא הסכם מכר, מבלי שהעסקה הסתיימה ברשום ומבלי שנרשמה הערת אזהרה לטובת האח? או – עיקולים ומינוי כונס נכסים שבוצעו לאחר מכן.

בהתאם להילכת אהרונוב, זכות זו גוברת על זכותו של נושה המטיל עיקול על המקרקעין, לאחר עסקת המכר, אף אם הקונה לא רשם לזכותו הערת אזהרה.

...

סיכום: אשר על כן, מתקבלת בזה בקשה מספר 5 בתיק זה. אני קובעת, כי הדירה המצויה ברח' רוטשילד 56, בת-ים והידועה כגוש 7149 חלקה 207/19 הרשומה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש החייבת, אינה מוקנית לקופת הכינוס וכי זכותו של המעקל המאוחר בזמן נסוגה מפני זכותו האובליגטורית של אח החייבת ז"ל. אין מניעה משפטית מצד תיק הפש"ר לרשום את הזכויות בדירה זו על שמו.

אני מורה על ביטול העיקולים ומינוי כונס הנכסים שנרשמו על הדירה, במסגרת תיק זה ובהליכי הוצל"פ שננקטו כנגד החייבת.

הגם שלא פעלו בזדון, גרמו באדישותם לחוסר הבנה של מצב הזכויות בדירה זו. משכך, אני מחליטה לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בפני בקשה של הנתבע לבטל עיקול שהוטל על דירה, הידועה כגוש 6901 חלקה 107 תת חלקה 3 בתל אביב (להלן: "הדירה") ואשר עליה רשם הערת אזהרה.

המבקש וכן הרוכש, צד ג', ביצעו את העסקה כאשר על הדירה לא רבץ כל עיקול לטובת המשיב ומבלי שמי מהם צריך להעלות על דעתו כי המשיב יבקש שוב הטלת עיקול, לאחר שהעיקול כבר בוטל.

יודגש כי התובע ידע מידית על מכירת הדירה, שכן לערעור שהגיש על ביטול העיקול צירף נסח רישום מקרקעין אותו דלה ממאגר רשם המקרקעין עוד ביום 28.8.17, כשבנסח מופיעה הערת אזהרה לטובת הקונה.

...

ביום 4.12.17 שוב ניתנה החלטה על ידי כב' השופט א' אברבנאל מבית המשפט המחוזי ולפיה : "משלא ניתנה תגובת המבקש (רוטנברג) ונוכח טענת המשיב שלא נסתרה כי הדירה נמכרה זה מכבר לצד ג' הנני מבטל צו ארעי שניתן ביום 23.11.17 ופסיקתא שניתנה על פיו ביום 26.11.17. לכשתוגש תגובתו של המבקש כאמור לעיל, יחודש הטיפול בבקשתו לעיכוב ביצוע ההחלטה לביטול העיקול". ביום 11.2.18 ניתנת החלטה בבית המשפט המחוזי על ידי כב' השופט א' רון כדלקמן: " ומשלב זה, תמוהה התנהלות המבקש. לא זו בלבד שלא ביקש הוא מבית המשפט השלום עד היום את חידוש העיקול הזמני, למרות החלטתי הנ"ל (ומאז ניתנה חלפו כבר כחודשיים), אלא שגם קודם הבקשה לעיכוב ביצוע שבעקבותיה החליט כב' השופט אברבנאל על הטלת עיקול זמני (החלטה מיום 23.11.17), תמוהה מעט היתה ההתנהלות. החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה ניתנה ביום 18.7.17. חלפו כחודשיים וחצי עד להגשת בקשת רשות הערעור כשהעיקול הזמני כבר מבוטל, והדבר בידיעת המבקש. יתר על זאת, גם כשהוגשה כבר בקשת רשות הערעור ביום 2.10.17, לא נתבקש בית המשפט לכל סעד זמני לשלב הערעור. חלפה עוד תקופה של כחודש וחצי ורק ביום 20.11.17 נתבקש בית המשפט לראשונה לעיקול זמני או לעיכוב ביצוע. היינו, במשך ארבעה חודשים לא הפריעה למבקש כלל העובדה שהעיקול הזמני מבוטל, וגם אם הוגשה בר"ע על החלטה זו, ואף ראיתי אותה כמוצדקת ( - ראה החלטתי), עדיין לא התבקש בית משפט השלום לכל סעד זמני שהוא. רק בחלוף ארבעה חודשים ממתן ההחלטה נשוא הבר"ע נתבקש בית המשפט המחוזי לראשונה לעיכוב ביצוע, והדבר אף לא היה בידיעתי במועד בו ניתנה החלטתי, באשר לא היה לכך כל ביטוי במסמכי הבר"ע המקוריים בהם דנתי. הבקשה הובאה, כאמור, ונדונה בפני כב' השופט אברבנאל. ולאחר כל זאת, כאמור, לא היתה כל מניעה שתיחתם פסיקתא המתבססת על החלטת כב' השופט אברבנאל מיום 4.12.17, אף ללא צורך בתגובה..... ולאחר כל זאת, נמצא לשוב ולהזכיר את האמור בהחלטותיי הקודמות, לפיהן, ככל שסבור המבקש שניתן ונכון לחדש את העיקול הזמני, והדבר אכן מתיישב עם החלטתי בבר"ע, הכתובת לכך הינה בבית המשפט בו מתנהל ההליך בכללותו – בית משפט השלום." רק ביום 20.2.18 שב ובקש התובע מבית משפט זה בקשה לעיקול זמני.

אני סבור שהדירה נמכרה לצד ג' בזמן שלא רבץ כל עיקול על הדירה ועל כן מדובר במכירה כשרה שלא נפל בה פגם.

ביום 4.12.17 שוב ניתנה החלטה על ידי כב' השופט א' אברבנאל מבית המשפט המחוזי ולפיה : "משלא ניתנה תגובת המבקש (רוטנברג) ונוכח טענת המשיב שלא נסתרה כי הדירה נמכרה זה מכבר לצד ג' הנני מבטל צו ארעי שניתן ביום 23.11.17 ופסיקתא שניתנה על פיו ביום 26.11.17. לכשתוגש תגובתו של המבקש כאמור לעיל, יחודש הטיפול בבקשתו לעיכוב ביצוע ההחלטה לביטול העיקול". ביום 11.2.18 ניתנת החלטה בבית המשפט המחוזי על ידי כב' השופט א' רון כשהוא מדגיש כי "תמוהה התנהלות המבקש. לא זו בלבד שלא ביקש הוא מבית המשפט השלום עד היום את חידוש העיקול הזמני, למרות החלטתי הנ"ל (ומאז ניתנה חלפו כבר כחודשיים), אלא שגם קודם הבקשה לעיכוב ביצוע שבעקבותיה החליט כב' השופט אברבנאל על הטלת עיקול זמני (החלטה מיום 23.11.17), תמוהה מעט היתה ההתנהלות. החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה ניתנה ביום 18.7.17. חלפו כחודשיים וחצי עד להגשת בקשת רשות הערעור כשהעיקול הזמני כבר מבוטל, והדבר בידיעת המבקש. יתר על זאת, גם כשהוגשה כבר בקשת רשות הערעור ביום 2.10.17, לא נתבקש בית המשפט לכל סעד זמני לשלב הערעור. חלפה עוד תקופה של כחודש וחצי ורק ביום 20.11.17 נתבקש בית המשפט לראשונה לעיקול זמני או לעיכוב ביצוע. היינו, במשך ארבעה חודשים לא הפריעה למבקש כלל העובדה שהעיקול הזמני מבוטל, וגם אם הוגשה בר"ע על החלטה זו, ואף ראיתי אותה כמוצדקת ( - ראה החלטתי), עדיין לא התבקש בית משפט השלום לכל סעד זמני שהוא. " רק ביום 20.2.18 שב ובקש התובע מבית משפט זה בקשה לעיקול זמני .

לעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי לצורך מתן הסעד הזמני יש לשקול את יחסי הגומלין בין סיכויי הצלחת התביעה, על פני הדברים, אל מול מאזן הנוחות, וככל שבית המשפט מתרשם לגבי סיכויי הצלחת התביעה כך ניתן להקל בדרישות לגבי מאזן הנוחות: "תובע המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נדרש לעמוד בראש ובראשונה בשני תנאים מצטברים. תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שנזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תידחה בסופו של דבר. שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעתים - מקבילית כוחות. ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות. וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עוצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע (ראו, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו(1)529; רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ (פורסם בנבו])." סבורני, כי מאזן הנוחות פועל לטובת הנתבע.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות, באתי לכלל דיעה כי הבקשה לביטול צו העיקול על דירת הנתבעת 1 ועל דירת הנתבע 2 דינה להדחות וכי העיקול יעמוד על כנו.

הנתבעים לא טענו כי בעיקול הזמני יש משום גרימת נזק לנתבעת 1, וטענתם כי העיקול גורם נזק לנתבע 2 משום שבכוונתו למכור את דירתו נטענה בעלמא, ללא כל פירוט וללא כל תימוכין.

שכן במצב דברים זה לא הובאה ראיה טובה מצד הנתבעים לקיומו של הסכם זה. הבקשה לגילוי הסכם שכר הטירחה לבקשת התובע יש להורות על צו לגילוי הסכם שכר הטירחה שנכרת בין התובע לבין באת כוחם אשר בעקבותיו נרשמה הערת אזהרה על הנכס – המסמך הספציפי כהגדרתו לעיל.

...

לסיכום דין הבקשה לדחיית העיקול - להידחות.

דין הבקשות לגילוי המסמכים להידחות, כאשר עליי להדגיש כי ההחלטה בעניין הבקשות לגילוי מסמכים - תקפה אך ורק בהקשר להליך של ביטול העיקול הזמני, וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר להמשך ההליך, אשר ינוהל לא על ידי.

הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ תוך 20 יום בגין הוצאות ההליך.

בכל פניותיו ובקשותיו של הנתבע לבית הדין לאחר מועד זה, הוא העלים פרט מהותי זה. עקב כך, התובע פנה לבית הדין וטען שנודע לו שלמרות טענות הנתבע שאין באפשרותו לפרוע את החוב ואפילו לא 1,000 ₪ לחודש, הנתבע סילק את שלוש המשכנתאות שרבצו על הדירה בסכום של 900,000 ₪ והעביר את זכויותיו בדירה לאישתו על מנת להבריח את נכסיו, והדבר התאפשר מאחר שטרם נרשמה הערת אזהרה או עיקול.

התובע מעולם לא וויתר על העיקול והעובדה שלא פעל לקבלת צו עיקול מבית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, ובקש שבית הדין יורה על רישום הערת אזהרה, לא גורעת מעמדתו הנחרצת של התובע לאורך כל ההליך בבית הדין, לפיה קיימת חשיבות להותרת האיסור למכירת הדירה על כנו, על מנת שהדירה תשמש בטוחה להשבת החוב ובית הדין מעולם לא ביטל את צו העיקול והוא שב ואישר אותו.

...

עקב כך, ביום יז' מר חשון תש"פ (15.11.19) ניתן פסק דין נוסף שבו נקבע בין היתר כי: "הנתבע הצהיר ותיאר בפני בית הדין כי לאור מצבו הכלכלי אין בידו לשלם את הסך האמור – גם לא בתשלומים נמוכים... בשלב זה החליט בית הדין שלמשך 3 חודשים הקרובים ישלם הנתבע סך של 1,000 ₪ לכל חודש לועזי ועל התקופה שלאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם לנתונים שיהיו תחת ידו". ביום כג' מר חשון תש"פ (21.11.19) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש להפחית את התשלום החודשי ל – 100 ₪ לחודש.

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה: "ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו". כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים.

עמדה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1488-1575), חושן משפט סימן צ"ט סעיף ו: "החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלווה על פה, ממקבל המתנה וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל שקבל ראובן". סיכומו של דבר: תביעת התובעים מתקבלת, מאחר שהוכח שעסקת המתנה נעשתה למראית עין, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תם לב קיצוני.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.