לטענת אלי, בקשת צו העיקול הזמני נסמכה על תצהירו של ישראל, אך בדיעבד התברר כי מיסמך זה אינו תצהיר, שכן ישראל לא חתם עליו בנוכחות עו"ד, ולא הוזהר כנדרש.
דברים אלה מאששים את טענת התובעים, כי עו"ד לשם אישר באזני בא כוחם כי מזה קרוב לשנתיים אין לו קשר עם בעלי הדירות, וכי אינו מכיר בקיומו של פרויקט פעיל (ראו, למשל, בסעיפים 15 – 16 בתגובה לבקשה לביטול צו העיקול).
...
אבהיר, בהקשר זה, כי יסוד ההכבדה הטעון הוכחה במסגרת בקשה לעיקול זמני נמוך ביחס ליסוד ההכבדה הטעון הוכחה בבקשות לסעדים זמניים אחרים, במובן בו אין צורך בהוכחת כוונה ברורה להברחת נכסים, ואף גובה סכום התביעה (ובמקרה דנן, בהיות התביעה תביעה לצו הצהרתי, גובה החוב המוסכם, בסך של 1.8 מיליון ₪) מהווה אות לקיומו של יסוד ההכבדה, על רקע האמור לעיל (רע"א 7076/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים 22.10.2017); רע"א 903/06 דלק-חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' עטיה (פורסם במאגרים 19.03.2006)
בהתאם לתקנה 95(ד)(1) לתקנות, ככל שמוכח יסוד ההכבדה, נדרשת בדיקת הנזק הצפוי לנתבע כתוצאה מהטלת העיקול הזמני, כאשר בין סיכויי ההליך לבין מאזן הנוחות קיימת "מקבילית כוחות". קרי, ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר, יקל בית המשפט בדרישה שמאזן הנוחות ייטה בבירור לטובת התובע (רע"א 6564/17 תומר נ' בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ (פורסם במאגרים 20.11.17); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (פורסם במאגרים 4.11.11)).
אלי טען, כי אחר שבקשת העיקול וכן התגובה לבקשת הביטול לא נתמכו בתצהיר – דינן להידחות ולו מטעם זה.
אכן ניכר כי על גבי שני התצהירים שהוגשו מטעמו של ישראל מתנוססת חתימה דיגיטלית זהה.
סוף דבר
דין הבקשה לביטול צו העיקול הזמני להידחות.