לאור סכום החוב, דרש התובע לכתחילה שכר טירחה גבוה בהתאם, אולם לאור מצג שהציגה לפניו הנתבעת ולפיו נוכח הכרות רבת השנים בינה לבין צברים ומנהלה, רון עמי צברי, די יהיה בהגשת כתב תביעה ובקשה לסעד זמני, ואלה יניעו ויגרמו לבצוע תשלום מיידי של החוב, הוסכם כי בעבור שירותים אלה ישולם סך של 17,500 ₪ בתוספת מע"מ.
אלא, שבניגוד למצג וחרף הפעולות שננקטו, לא הוסדר החוב וההליכים לא הועילו.
לאור ההסדר הגיש התובע בקשות בעיניין ביטול העיקולים שהוטלו על צברים.
ביום 3.5.18, עשרה ימים לאחר הגשת התביעה ובטרם מוצו ההליכים במסגרת התביעה שהוגשה, המליץ התובע לנתבעת להגיש בקשת פירוק נגד צברים ובגינה ביקש שכ"ט נוסף בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, שאף הוא שולם לו.
כשבועיים לאחר הגשת בקשת הפרוק מיום 10.6.18 ומבלי שהתקיים ולו דיון אחד, שילמה צברים לנתבעת את מלוא החוב, והליך הפרוק בוטל.
בכל מהלך ההידברות וניסיונות הפשרה למול צברים לווה התובע על ידי עו"ד שי הוברמן ממשרד עוה"ד פירון ומשרד עוה"ד פירון בא על שכרו בגין השירותים המשפטיים שהעניק לנתבעת, כחלק מההוצאות המשפטיות שהושתו על צברים.
שוכנעתי כי כפי גרסת התובע לפנינו השתשלשלות מתפתחת ומתגלגלת אשר במסגרתה תחילה הסכימו הצדדים על טפול משפטי מסויים – הגשת תביעה ובקשה לסעד זמני, קבעו את עלותו, בציפיה של הנתבעת כי בכך תסתיים גביית החוב ללא צורך בכל פעולה נוספת, משלא הניב הסעד הזמני פרי מספק, ועל כן אף לא הביאו הליכים אלה לתשלום החוב על ידי צברים בנגוד למצופה, החל מנקודת זמן זו נדרשה שוב ושוב נקיטת הליכים נוספים.
...
אין יסוד לטענת התובע בדבר סיכום, לכאורה, עם סמנכ"ל הכספים בנתבעת, מר ירון ישראל, לפיו הנתבעת תשלם לו בגין השירות המשפטי סך של 70,000 ₪ בתוספת מע"מ, ראיות התובע בעצמו אינן תומכות בכך והן מלמדות על דרישות שונות ומשתנות לסכומי שכ"ט שונים וללא כל הסכמה לתשלום שכ"ט נוסף מעבר לזה שהוסכם ואף שולם מראש.
סוף דבר:
דין התביעה להתקבל וכך אני מורה.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 43,875 ₪, הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 9.9.19, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 13,000 ₪.
