בקשה לביטול סעדים זמניים במעמד צד אחד

המבקש מצדו טען כי יש לדחות את הבקשה לביטול צוים שניתנו במעמד צד אחד מפני ש: התביעה והבקשה למתן סעד זמני הוגשו כדין, הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית, גם כנגד המשיב, משום שזה ערב אישית לקיום חובות המשיבה על פי הסכם הבנייה, ולא הוגשו רק בעילת השיטריות, שרק היא נדונה בפסק הבוררות.

...

מסקנה זו מתיישבת עם נסיבות עריכת הסכם ההמחאה.

לסיכום לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ בתום 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההחלטה ועד התשלום בפועל.

בפני בקשת המבקשת לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד.

ולגופו של עניין - ההוראות הרלוואנטיות לעיקול זמני הוסדרו בסימן ב' לפרק טו' לתקנות שם נקבעו התנאים להטלתו של עיקול זמני: "בתביעה לסכום כסף רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק... והכול אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין." (תקנה 103 לתקנות, ההדגשות שלי ד.ב) ההוראות הרלוואנטיות לסעד זמני במעמד צד אחד הוסדרו בתקנה 97 לתקנות: "בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים, לתת סעד זמני אירעי במעמד צד אחד, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות, כי קיים חשש סביר שהעיכוב שייגרם כתוצאה מקיום הדיון במעמד בעלי הדין או הבאת הבקשה לידיעת המשיב תסכל את מטרת הסעד הזמני או תיגרום למבקש נזק חמור." ממכלול הוראות אלה עולה איפוא, כי בטרם יורה בית המשפט על מתן סעד זמני, עליו לבחון האם מתקיימים שני התנאים העקריים הבאים: סכויי התביעה - קיומן של ראיות לכאורה התומכת בסכוייו של המבקש לזכות בהליך, ועמידה בתנאים הקבועים בתקנות בנוגע למתן הסעד הספציפי המבוקש.

...

בענייננו הוגשה בקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד ביום 16.3.23 לה נעתר בית המשפט ביום 18.3.23.

שוכנעתי כי חשש כאמור מתקיים בנסיבות.

טענה זו נדחית על ידי.

סוף דבר אני קובעת, כי דין הבקשה לביטול העיקול להידחות.

במסגרתה ביקשה המשיבה כי יינתן נגד המבקש סעד זמני במעמד צד אחד, אשר יאסור עליו לשווק קרקעות באיזור גבעת זאב.

המבקש העלה שורה של טענות, כלהלן: ראשית, החלטת הבורר שאושרה בפסק הדין, שונה מזו שאישורה התבקש בבקשת האישור; שנית, בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית, מאחר שהעניין נתון לסמכותו של בית הדין לעבודה; שלישית, אפילו הסמכות אינה נתונה לבית הדין לעבודה, בכל מקרה העניין אינו בסמכותו של בית משפט השלום, אלא של בית המשפט המחוזי מאחר שהסעד שניתן בצו הבורר אינו ניתן לכימות או להערכה; רביעית, הבורר לא היה מוסמך לתת צו ביניים, וזאת לנוכח הוראת סעיף 16(א)(5) בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), המחייבת פניה אל בית המשפט לשם מתן צו ביניים ובמיוחד שכך אם צו הביניים לא ניתן במהלך הליך בוררות מיתנהל, אלא בראשיתו; חמישית, הסכם הבוררות כלל לא הסמיך את הבורר לתת סעד זמני; שישית, אפילו היה הבורר מוסמך לתת סעד זמני, הוא לא היה מוסמך לתת צו זמני המשנה מצב קיים, בשונה מצו זמני המשמר את המצב הקיים; שביעית, לא התמלאו התנאים הנדרשים לשם מתן צו זמני ובהם הפקדת ערובה, מתן התחייבות, שמיעת טענות המבקש שנגדו ניתן הצוו ואיזון בין ניזקו ממתן הצוו לבין נזק נטען העשוי להגרם למשיבה, אם הצוו לא יינתן; שמינית, הסעד הזמני אושר בפסק-דין, חרף זאת שדובר בצו ביניים; תשיעית, בקשת המשיבה לא הוגשה על-פי סעיף 16 בחוק הבוררות ולכן לא היה מקום לקבלתה; עשירית, על-פי סעיף 37(1) בחוק הבוררות וסעיף 85א(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), הרשם הבכיר (בשונה משופט), לא היה מוסמך לאשר בפסק-דין סעד זמני שהוא צו עשה; אחד-עשר, מעת שהוגשה בקשת ביטול ובהתאם לסעיף 37(4) בחוק הבוררות, הרשם הבכיר (בשונה משופט) לא היה מוסמך לאשר את פסק הבוררות; שניים-עשר, במכתבו כתב הבורר במפורש כי אינו יונק את סמכותו מכוח החוק וכי הוראות החוק אינן רלוואנטיות מבחינתו, כך שאף מטעם זה, לא ניתן היה לאשר את החלטתו בפסק-דין; שלושה-עשר, למבקש נגרם עוות דין חמור, מאחר שמשמעות פסק הדין המאשר את הצוו הזמני שניתן, היא פגיעה אנושה בפרנסתו, כך בייחוד בשל ניגוד העניינים החריף שבו, לטענת המבקש, נתון הבורר, בשל קירבתו למי מטעם המשיבה; ארבעה-עשר ולבסוף, המבקש העלה שורה של טענות אשר לפיהן לטענתו, ישנה הצדקה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות ובהן, העדר הסכם בוררות תקף, התקיימות עילה שאף הייתה מצדיקה ביטול פסק-דין של בית משפט, קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ולפיכך הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, וכן כי החלטת הבורר נוגדת את תקנת הציבור וכי הבורר פעל בנגוד עניינים.

...

על רקע האמור, נבחן את שלוש החלטותיו של בית המשפט קמא.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, ראינו לנכון להעיר בקצרה ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הערכאה אשר בסופו של דבר תידרש לגופם של דברים, כי נראה לכאורה כי הסעד הזמני שנתן הבורר מעלה קשיים רבים.

ראו בין השאר, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 4.1111, בעניין "דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על-ידי בתי דין דתיים". - סיכום ותוצאה מכל הטעמים שפורטו וכאמור, הערעור מתקבל.

ביום 16.7.2023 עתרו המשיבים לסילוק הבקשה לאישור על הסף בטענה כי תלויה ועומדת בקשה לביטול פסק בורר שהוגשה על ידם ביום 5.6.2023 לבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע אשר לטענתם הוא המוסמך לידון בה. לאחר שהתקבלה תגובת המבקש שהתנגד למבוקש, קבעתי בהחלטתי כדלקמן: "מהבקשה עולה כי ביום 5.6.2023 הוגשה לבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע על ידי המשיבים בקשה לביטול פסק הבוררות. במסגרת התגובה שהוגשה על ידי המבקש הוא טען בין היתר להעדר סמכות עניינית של בית דין לעבודה לידון בבקשת הביטול. התיק שם אף נקבע לדיון ביום 12.7.2023 וזה נדחה בשל שהייתו בחו"ל. עוד מתברר כי הבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה כאן לאחר הגשת התגובה בבית הדין לעבודה ובטרם ניתנה שם החלטה לגופו של עניין. בנסיבות אלה בהן ההליך ניפתח קודם בבית הדין במסגרתו הועלתה הטענה להעדר סמכות עניינית ועל מנת למנוע מצב של הכרעות סותרות נכון יהיה להמתין קודם להכרעת בית הדין לעבודה, אשר בודאי תשליך על המשך ההליכים גם בתיק כאן. אשר על כן הצדדים יעדכנו את בית המשפט עם קבלת החלטת בית הדין בנושא זה". ביום 4.12.2023 קבע בית הדין כי הוא נעדר סמכות לידון בבקשת הביטול והורה על העברת הדיון בה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

לכל היותר, יש בשיהוי הנטען כדי להצדיק העברת הבקשה לקבלת תגובה והמנעות ממתן סעד זמני במעמד צד אחד, כפי שנעשה.

...

לסיכום בהתחשב בכך שהמבקש זכאי על פי פסק הבוררות לקבלת תשלום שמועד ביצועו חלף ביום 23.9.2023; נוכח שווי החברות כנטען העולה פי כמה על הסכום הפסוק; נוכח התחייבות המשיבים שלא למכור את המשיבות 1 ו-2 והחברה פינק ביוטי והעברת ההכנסות משתי התוכנות אל המשיבות 1 ו-2 ובהתחשב בקושי של המשיבים לעמוד בסכום ההפקדה המבוקש, אני מוצא בשלב זה לקבוע כי המשיבים יפקידו בקופת בית המשפט סך של 250,000 ₪ או ערבות בנקאית אוטונומית צמודה למדד המחירים לצרכן.

החלטתי ניתנה בתוקף תפקידי כרשם.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים ותקבע את התיק לתזכורת פנימית ליום 18.3.2024 ניתנה היום, ה' אדר א' תשפ"ד, 14 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.

אמנם, הבקשה המונחת בפני עתה היא בקשה לביטול הסעדים הזמניים שהוטלו במעמד צד אחד; אולם, עם הגשת הבקשה לביטול, נידרש בית המשפט למעשה לידון בבקשה למתן צוי עיקול זמניים מלכתחילה ולבחון שוב האם מתקיימים התנאים למתן הסעדים הזמניים; כך שהנטל עודנו רובץ לפתחו של התובע (ראו פסה"ד ברע"א 8420/96, דן מרגליות נ' משכן בנק פועלים למשכנתאות בע"מ (31.07.97).

...

מנגד, התובע צירף לתצהירו דוחות חקירה שנערכו אודות הנתבעים, שם הובאו מספר ממצאים שיש בהם ללמד, לכאורה, כי אכן קיים חשש שהנתבעים לא ימלאו אחר פסק הדין, אם יינתן; אמנם, מדובר בדוחות חקירה, מבלי שהוצגו חומרי חקירה גולמיים; אולם, שוב, הנתבעים לא הכחישו את האמור בדוחות החקירה ולא הציגו כל ראיה שיש בה לסתור את האמור שם. אי לכך, שוכנעתי כי הוכח קיומו של יסוד ההכבדה הדרוש למתן סעדים זמניים; חיזוק למסקנתי זו מתקבל גם מכוחן של טענות התובע בדבר המעשים המיוחסים לנתבע, שלו יתבררו כנכונות, לו יוכיח התובע טענתו בדבר מרמה מצד הנתבעים, ברי כי נוכח חוסר תום הלב המיוחס לנתבעים, יתקשה באכיפת פסק הדין, אם תתקבל תביעתו, אף בחלקה.

סיכומו של דבר - התובע עמד בנטל הדרוש על מנת להוכיח כי מתקיימים התנאים למתן הסעדים הזמניים המפורטים בהחלטתי מיום 13.02.24.

לפיכך, הבקשה לביטול סעדים זמניים - נדחית; הסעדים הזמניים המפורטים בהחלטה מיום 13.02.24 יוותרו על כנם; הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום וללא קשר לתוצאות ההליך.