לבסוף בא כוח הנאשם ביקש מבית המשפט להסתפק בפסילה שהוטלה על הנאשם עד לתום ההליכים מתאריך 27.12.21, להמנע מחילוט הרכבים ומהטלת קנס ולהסתפק בעבודות השרות עליהם הסכימו הצדדים.
ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (12.02.06) שניתן אמנם לפני תיקון מספר 113, אך הדברים שנאמרו שם הנם טובים ונכונים גם היום ביתר שאת, נכתב:
"הוראת סעיף 12א לחוק נתגלגלה גלגולים אחדים עד שהגיעה למתכונתה הנוכחית. בפרשת ח'טיב עמד בית-המשפט על אותם גלגולים (שם, 774-771) בציינו כי העונשים החמירו והלכו עם השנים. ואמנם, בתחילתה סיווג החוק עבירה זו כעבירה מינהלית שעונשה היה קנס מנהלי קצוב, אלא שבשנת תש"ס-2000 הוחמר העונש: העבירה הפכה להיותה עבירה מן-המניין והעונש שבצידה נקבע לשנתיים מאסר או קנס. הכול מסכימים כי תכלית החוק תכלית היא של בטחון תושבי ישראל, ו"עקב ההחרפה בפיגועי הטרור בתחומי ישראל על ידי תושבי האיזור נוצר צורך דחוף להיתמודד באופן אפקטיבי והרתעתי יותר בשיתוף הפעולה של אלו מתושבי ישראל המסייעים לתושבי האיזור הנכנסים לישראל שלא כדין ובכך פוגעים ביכולתם של גורמי הבטחון לפעול לסיכול כניסתם של גורמים עוינים לישראל" (דברי ההסבר להצעת חוק שהייה שלא כדין (תקוני חקיקה) (הוראת שעה) (תיקון מס' 7), תשס"א-2001, ה"ח תשס"א, 786).
אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהוא - עונש מאסר לריצוי בפועל בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות.
עם זאת, הנאשם נתפס מסיע מספר לא מבוטל של שוהים בלתי חוקיים פעמיים לאורך מספר חודשים באופן המצביע לכל הפחות על עצימת עיניים לעניין הדרישה לאישורי כניסה.
המאשימה טענה שיש לחלט את שני הרכבים אשר שמשו לבצוע העבירה נשוא כתב האישום בטענה שגם הרכב הרשום על שמה של אישתו, נרשם למעשה באופן דקלראטיבי בלבד ולמעשה הוא בבעלותו של הנאשם והוא זה אשר עושה בו שימוש.
כאמור, בעת שמדובר בעבירה של הסעת תושבים זרים שלא כדין, קיימות שתי הוראות חוק מקבילות לצורך חילוט הרכב ששמש לבצוע העבירה ובעניינינו ניתן לחלט את הרכבים הן לפי סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל אשר מותנה בקיומה של הרשעה קודמת באותה עבירה בשלוש השנים שחלפו והן לפי סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969 ואשר קובע כדלקמן:
"על אף האמור בכל דין, רשאי בית משפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המישטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".
בפסיקה נקבע כי סמכות החילוט על פי סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל וסמכות החילוט על פי סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, הן שתי סמכויות מקבילות, ולא מדובר במתח בין הוראה כללית לבין הוראה ספציפית.
עם זאת, לא שוכנעתי שרכב הרנו נרשם באופן דקלראטיבי בלבד על שמה של אישתו של הנאשם ולכן אינני מורה על חילוטו של רכב זה.
כאמור, מדיניות הענישה המחמירה עדיין תקפה וביתר שאת בתקופה בה אנו מצויים וישנם מקרים מתאימים שבהם ניתן לשרת את האנטרס הצבורי בעונשים שאינם דוקא של מאסר בפועל, אלא תמהיל של אמצעים אחרים כגון קנס כספי משמעותי, מאסר על תנאי, שלילת רישיון נהיגה ותפיסה וחילוט של רכב שבו בוצעה עבירת ההסעה שלא כדין וכפי שנכתב בהילכת אבו סאלם בהתאמה מצערת לתקופתנו אנו:
"טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת ח'טיב. מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה; הסיכון הטמון בהסעתם, בהלנתם ובהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים המגיעים לישראל משיטחי יהודה, השומרון וחבל עזה לא נתפוגג; ומכאן ששיקולי הרתעה - הרתעת היחיד והרתעת הרבים - עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה. מסתבר כי הפרות החוק נמשכות, ונדרשים אנו למיצוי הענישה במקרים המתאימים, מתוך תקווה כי יעלה בידינו להרתיע מי שמוּעדים לדבר מבצוע עבירות שאפשר נראות הן קלות ופשוטות אך טמון בהן סיכון לחיי אדם. "המעשים שפורטו בסעיף 12א לחוק הכניסה - הלנה, העסקה והסעה של תושב האיזור שניכנס לישראל, יושב בה או עובד בה, שלא כדין - הוגדרו מעשי עבירה שענשם בצידם כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפַגעים" (פרשת ח'טיב, 774-773); ומשנמצא לנו כי חרף סכוני הבטחון הקשים ממשיכים ישראלים רבים לעבור על החוק ולסכן את חיי הזולת ואף את חייהם שלהם, נדרשים אנו להמשיך במדיניות המחמירה שנועדה להרתיע מפני ביצוע העבירות.
...
בנסיבות אלה, מקובלת עליי הענישה עליה הסכימו הצדדים בדמות 6 חודשי מאסר בעבודות שירות וסבורני שהיא מאזנת כראוי את נסיבות העבירות.
עם זאת, לא שוכנעתי שרכב הרנו נרשם באופן דקלרטיבי בלבד על שמה של אשתו של הנאשם ולכן אינני מורה על חילוטו של רכב זה.
כאמור, מדיניות הענישה המחמירה עדיין תקפה וביתר שאת בתקופה בה אנו מצויים וישנם מקרים מתאימים שבהם ניתן לשרת את האינטרס הציבורי בעונשים שאינם דווקא של מאסר בפועל, אלא תמהיל של אמצעים אחרים כגון קנס כספי משמעותי, מאסר על תנאי, שלילת רישיון נהיגה ותפיסה וחילוט של רכב שבו בוצעה עבירת ההסעה שלא כדין וכפי שנכתב בהלכת אבו סאלם בהתאמה מצערת לתקופתנו אנו:
"טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הילכת ח'טיב. מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה; הסיכון הטמון בהסעתם, בהלנתם ובהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים המגיעים לישראל משיטחי יהודה, השומרון וחבל עזה לא נתפוגג; ומכאן ששיקולי הרתעה - הרתעת היחיד והרתעת הרבים - עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה. מסתבר כי הפרות החוק נמשכות, ונדרשים אנו למיצוי הענישה במקרים המתאימים, מתוך תקווה כי יעלה בידינו להרתיע מי שמוּעדים לדבר מביצוע עבירות שאפשר נראות הן קלות ופשוטות אך טמון בהן סיכון לחיי אדם. "המעשים שפורטו בסעיף 12א לחוק הכניסה - הלנה, העסקה והסעה של תושב האזור שנכנס לישראל, יושב בה או עובד בה, שלא כדין - הוגדרו מעשי עבירה שענשם בצדם כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפַגעים" (פרשת ח'טיב, 774-773); ומשנמצא לנו כי חרף סיכוני הביטחון הקשים ממשיכים ישראלים רבים לעבור על החוק ולסכן את חיי הזולת ואף את חייהם שלהם, נדרשים אנו להמשיך במדיניות המחמירה שנועדה להרתיע מפני ביצוע העבירות.
"
בנסיבות אלה, אני סבור שנסיבות העבירות שבוצעו בסמיכות זמנים, שיקולי הרתעת היחיד והרתעת הרבים, כמו גם המספר הרב של השוהים שהוסעו, מחייבים את חילוט הרכב הרשום על שם הנאשם וכך אני קובע.
אני מורה על חילוט רכב מסוג פורד מ.ר. 77-820-65 לטובת אוצר המדינה.
