מעיון בכתב התביעה עולה כי עיקר טענתו של התובע כנגד הליך מתן פסק הדין הוא כי כתבי הטענות לא נימסרו לידיו וכי נודע לו על ההליך הקודם רק לאחר שהנתבע הטיל עליו עיקולים בתיק ההוצל"פ. בהתאם להלכה הפסוקה כמצוטט לעיל, לבירור טענות אלה היה על התובע להגיש בקשה לביטול פסק הדין במסגרת ההליך בו ניתן, ולא לעקוף זאת באמצעות הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול פסק הדין כפי שנעשה בפועל.
בנידון נאמר בספרו של דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך א' (יולי 2022) כדלקמן:
"כאשר הזוכה מגיש בקשה לפתיחת הליכים משפטיים נגד הערב, נתונה זכות הטיעון לכל ערב בפני הרשם. ועל כן, יש להקפיד על כך שהערב יוזמן כדין לישיבה בה תדון הטענה שמוצו ההליכים נגד החייב. באין המצאה כדין לערב, ואם הדיון ייערך בהיעדרו, תהיה ההחלטה פגומה ודינה להיבטל. הרשם מוסמך לבטל החלטה כזו, לפי הסמכות הרחבה שניתנה לו בתקנה 126א לתקנות, שעניינה תיקון כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק וכך גם מתן הוראות בכל עניין אחר ככל שייראה לו צודק. סמכותו הכללית של הרשם נתונה לו לבטל כל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ומבלי שניתנה לצד השני אפשרות לטעון ולהגיב... פירוש הדבר הוא כי אם ניתנה החלטת הרשם מתוך זיקה לעמדת הצד השני, לא ניתן לבטל החלטה זו אלא באמצעות הליכי ערעור או בקשה למתן רשות ערעור לפי העניין" (שם, בעמ' 381-382).
...
יוצא אפוא כי תביעה דנן משבשת גם כן את הסדר הנכון בהליכי הערעור, היא היא התוצאה ממנה ביקש בית המשפט להימנע במסגרת פס''ד פבזנר כמצוטט לעיל.
לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ובהתאם לכך אני מורה על סילוק התביעה.
התובע ישלם לנתבע, באמצעות בא כוחו, הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וזאת עד ליום 18.02.2024, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
