בקשה לביטול הרשעת עורך דין בעבירות תכנון ובנייה

בגדר הליך זה הורשעה המבקשת 3 (להלן: כיוף) על פי הודאתה בעבירה של בניה ללא היתר וסטייה מהיתר במבנה, בגין בניית קומה בשטח של 225 מ"ר, תוספת בנייה בשלוש קומות בשטח של 70 מ"ר, וכן סגירת מרפסת בשטח של 10 מ"ר. בהליך מושא הבקשה שבפניי, הרשיע בית משפט השלום את המבקשים לאחר הליך שמיעת ראיות שנמשך כחמש שנים, בגין שימוש אסור במבנה החל משנת 2008 ועד שנת 2013, בהכרעת דין מנומקת אשר נפרסה על פני 67 עמודים.

נקבע כי היותו עורך דין המיתמחה בין היתר בדיני תיכנון ובניה, שאף שימש כתובע מטעם הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה "רכס הכרמל", מהוה נסיבה לחומרא, וכי אין בנזק המקצועי שעלול להגרם לו כתוצאה מהרשעתו כדי להצדיק את ביטולה.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' נאות פרי) בעפ"א 36834-01-21 מיום 11.5.2021, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ש' בנג'ו) בעמ"א 63706-06-15 מיום 18.6.2020.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

גם הטענה בדבר הסיכון הכפול ביחס לכיוף נדונה ונדחתה בשתי הערכאות, ולא מצאתי מקום להתערב בה. אשר על כן, הבקשה נדחית.

שתי המערערות יחדיו היו מיוצגות על ידי עורך דין נפרד מאשר עורך הדין שייצג את המערער, וככל שהיה ניתן להגיע להסדר טיעון והדבר לא הסתייע – הרי שעובדה זו אינה יכולה לסייע בידי המערערות בשלב זה. טענת "סיכון כפול" לגבי המערערת 2 – המערערת 2, שהורשעה בתיק משנת 2004, טוענת לסיכון כפול, ולטענתה – לא ניתן היה להגיש נגדה כתב אישום לגבי עבירת השמוש שעה שכבר הורשעה בעבירת הבניה בשנת 2004.

כאן אפנה לרע"פ 3602/17 כהן נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה טייבה, פסקה 9 (2.8.2017) שם נפסק כי העובדה שהמבקש סרב להכיר באחריות למעשיו אינה שוללת עקרונית את האפשרות לביטול הרשעתו, אך העדר ההכרה באחריות היוה שיקול במסגרת יישום הדין באותו המקרה, ובכך לא היה פסול, תוך הפניה לרע"פ 755/17 מוסא נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה – ירושלים (30.1.2017); רע"פ 3187/15 (22.2.2016); ורע"פ 737/11 מלכיאלי, משרד עורכי דין נ' מדינת ישראל (9.5.2011)).

...

מהאמור מתבקשת המסקנה כי גם שאלת אי ההרשעה אינה חלק ממתחם העונש ההולם.

משכך סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה שלא להורות על ביטול ההרשעה במכלול הנסיבות בתיק זה. הערעור לגבי גזר הדין לגופו - לגבי המערער - כפי שכבר צוין, בכל הנוגע לגובה הקנס שהושת על המערער - אין טיעון מטעמו (למעט טענה לפיה היה מקום שלא להטיל על המערער קנס בכלל (סעיף 55 להודעת הערעור)), וכל טענותיו בנוגע לגזר הדין מתמקדות בשאלת ביטול ההרשעה.

סיכום – נוכח האמור מעלה במצטבר, אני מורה על דחיית שני הערעורים, על כל ראשיהם.

משכך, נטען כי שגה בית משפט קמא אשר דחה את בקשת המערער לביטול ההרשעה נוכח הפגיעה החמורה בעתידו כעורך דין, בשל הרשעתו.

באשר לטענות המערערים ביחס לביטול ההרשעה, טוענת המשיבה כי עבירה של תיכנון ובנייה מהסוג בה הורשעו המערערים אינה מאפשר ביטול הרשעה, זאת אף אם הפגיעה והנזק הצפויים לנאשם מן ההרשעה חמורים.

...

אולם, אין מנוס מן המסקנה לפיה הצטברות הפגמים במקרה זה מנעה מהנאשם הזדמנות נאותה לערוך את הגנתו, ובכך נגרם אי צדק של ממש בניהול ההליך המשפטי.

במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי ניתנה אפשרות הוגנת למערערים להתגונן במשפטם, ואין מנוס מביטול ההליך מחמת הצדק.

התוצאה התוצאה היא אפוא, שהערעור מתקבל, האישום וההליך כולו מבוטלים משיקולי צדק.

האם להורות על ביטול הרשעת עורך דין שהורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשימוש אסור וללא היתר בחלק מהדירה שבבעלותו כמשרד (בחלק משעות היום), הפסיק שימוש זה לאחר שניתנה הכרעת הדין ובעקבותיה הבין הפסול שבמעשיו והביע חרטה עליהם, כאשר עובר להגשת כתב האישום סירב להסדר מותנה? כתב האישום והכרעת הדין בהכרעת הדין מיום 24.10.22 הורשע הנאשם בעבירות שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר ובסטייה מתכנית, בהתאם לסעיף 204(א) ל-חוק התיכנון והבניה, התשכ״ה-1965 (להלן: חוק התו״ב) (כנוסחו עד 24.10.17) ו-שימוש אסור במקרקעין, בהתאם לסעיף 243(ה) ל-חוק התו״ב (כנוסחו מיום 25.10.17).

בסעיף 21 לפסק דינה, קבעה כב' הש' פרוקצ'יה ב-ענין אלון לאופר, קביעות הרלוואנטיות בכל מקרה בו נבחנת בקשה לביטול הרשעה, ובפרט כאשר מדובר במי שעסק כרופא מוערך שנים רבות, מרצה באוניברסיטה ועורך דין מוכר בתחומו – "ההליך העונשי, וההכרעה בסוגיית אי ההרשעה בגידרו, הוא עת לחשבון נפש שבו יש להתייחס לא רק למהות הכישלון העומד ביסוד ביצוע העבירות הפליליות, אלא גם לאיכויותיו האישיות, האנושיות והמקצועיות של הנאשם, ופועלו ותרומתו לחברה... לאיכויות מיוחדות אלה יש לתת משקל ראוי במסגרת השיקולים לענין אי הרשעה". בצדק טען ב"כ המאשימה, כי נפסק לא אחת, שלא די בחרטה בלבד, כי להוביל לביטול הרשעה.

...

סוג העבירה, בנסיבות המקרה המסוים שלפני ושיקולי ענישה אחרים מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי מדובר בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן, ורק במקרים חריגים, ניתן להורות על ביטול הרשעה בעבירות לפי חוק התו"ב [ראו והשוו סעיף 34 לפסק דינו של כב' הש' אינפלד ב-עפמ"ק (מחוזי-ב"ש) 51267-12-18 אלשיך נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "נגב מזרחי (30.4.19) (להלן: ענין אלשיך)]. עבירות אלו פוגעות, מעצם טיבן וטבען, בשלטון החוק, תורמות לכאוס תכנוני בנוגע למשאב הקרקע המוגבל ועלולות לסכל גיבוש מדיניות תכנונית נטולת אילוצים. משכך, נקבע בפסיקה כי יש להילחם בנגע עבירות הבניה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה. כטענת ב"כ המאשימה, עבירות על חוק התו"ב הפכו לתופעה רחבת היקף וכי על בתי המשפט להעביר מסר, שמדובר בעבירות אשר אין להקל ראש בחומרתן [עפ"א (מחוזי-מרכז) 6676-08-07 לשם ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון יהוד (17.6.08), אליו הפנה ב"כ המאשימה]. הגם שברוב המקרים הנאשמים בעבירות אלו, שהן מסוג עוון, הם אנשים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי – רק במקרים חריגים, ניתן להורות על ביטול הרשעה [ראו והשוו עפ"ג (מחוזי-חי') 16971-09-20  מדינת ישראל נ' איכות ירוקה חברת ניהול בע"מ ואח' (31.12.20) (להלן: ענין איכות ירוקה)].

בהינתן כל המפורט לעיל אני קובעת כי מתחם הקנס ההולם הוא 25,000 ₪–75,000 ₪, התחייבות בסכום כפול מגובה הקנס וצוים מתאימים.

מכל המקובץ לעיל, תוך התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין, משלא מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש משיקולי שיקום או הגנה על הציבור, בהתאם לסעיפים 40ד ו-40ה ל-חוק העונשין, מצאתי למקם את הנאשם בחלקו התחתון של המתחם, ואני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 25,000 ₪, או 50 ימי מאסר תמורתו.

לא יצהיר על ההתחייבות היום – יהיה על הנאשם לרצות 10 ימי מאסר בפועל, על מנת לכפות אותו לעשות כן. אני מורה לנאשם להפסיק את השימוש בדירה כמשרד עו"ד (להלן: צו הפסקת השימוש).

טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה טען בפניי כי מדובר בכתב אישום בגין תוספת בנייה של קומה בשטח של 136 מ"ר מעל מבנה קיים והגיש את הבקשה לביטול צו ההריסה שניתן באשר לבנייה זו והחלטת בית המשפט לאשר את הצוו (ת/1 ות/2).

באשר לטענת ב"כ המאשימה על כך כי מי שעמד מאחורי הבנייה האסורה הוא הנאשם 1 בעוד הבעלים של הנכס, מר מזרחי, לא ידע על כך, טען הנאשם 1 כי לא הסתיר דבר ממר מזרחי ומבנו שלוו ע"י עורך דין וכי הוא בעצמו רומה בכל הקשור לפרוייקט שניבנה במקרקעין נשוא כתב האישום ע"י מר וטורי אשר כעת הוא מצוי בהליך משפטי נגדו (נ/1-נ/3).

בתו"ב (ירושלים) 27894-05-20 מדינת ישראל נ' שלבי [פורסם בנבו] (7.3.2022) הורשע הנאשם בעבירה של בנייה ללא היתר בשטח של 75 מ"ר. בית המשפט ציין כי תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה מבטא החמרה מסויימת של מדיניות הענישה, אולם החמרה זו צריך שתהא הדרגתית.

...

משכך אני קובעת כי עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים בנסיבות מקרה זה היא בינונית בהתחשב בגודל הנכס ובעובדה כי בית המשפט אישר זה מכבר את צו ההריסה לבנייה נשוא כתב האישום בהליך קודם (ת/2) ומשכך העבירה לא נמשכה זמן רב ולא נעשה שימוש אסור בנוסף לעבירה של בנייה ללא היתר.

נוכח כל האמור לעיל ולאחר שלקחתי בחשבון את כלל השיקולים ובשים לב לענישה הנוהגת, אני סבורה שיש למקם את הנאשמים בנסיבותיהם קרוב לרף הנמוך של המתחם שנקבע על-ידי.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: קנס כולל בסך 80,000 ₪ על שני הנאשמים, כך שעל נאשם 1 יוטל קנס בסך 60,000 ₪ ועל נאשמת 2 יוטל קנס בסך 20,000 ₪.

עוד אני מורה כי צווים אלה יירשמו בפנקסי המקרקעין.