בקשה לביטול החלטה לתיקון פרוטוקול בשל טעות

נוכח טעות הקלדה צוין בהחלטה כי גזר הדין שניתן בהיעדר בוטל, ולא צוין כי "פסק הדין" בוטל.

בהחלטתי, מיום 2.3.23, תוקן הפרוטוקול כך שירשם כי פסק הדין בוטל.

אשר לטענת הנאשם כי בדיון בוטל רק גזר הדין – נוכח בקשת הנאשם, בדיון, לביטול פסק הדין, ועמדת המאשימה שהותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, נעתרתי לבקשה לביטול פסק הדיון.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, ובתגובת המשיבה, אני סבורה כי דין הבקשה לביטול הכרעת הדין להידחות מהטעמים הבאים: אין מחלוקת כי התיק היה קבוע לשמיעת ראיות ליום 19.2.23.

בעקבות החלטתי זו ביקש הנאשם כי הכרעת הדין תשלח אליו בדואר, כשבבקשתו לא העלה כל טענה בדבר האופן בו התנהל דיון שמיעת הראיות.

בקשתו של הנאשם לביטול הכרעת הדין עלתה רק לאחר שנמסרה לו הכרעת הדין המרשיעה אותו במיוחס לו. בהינתן האמור מעלה, הבקשה לביטול הכרעת הדין נדחית.

לשיטתם, "ממקרא הפרוטוקול עולה כי אין מדובר ב'טעות טכנית' של השופטת אופיר ביחס לזהות הנאשם" וכי עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי "הכרעת הדין וגזר הדין בתיק זה לא ניתנו נגד הנאשמת בתיק זה אלא כנגד המבקש שפרטיו מפורטים בכותרת הפרוטוקול ובו הוא מכונה 'הנאשמת'". בנוסף, טענו המערערים כי "הושמטו מהפרוטוקול ועוותו משפטים רבים של המבקש [המערער], של ב"כ המשיבה ושל השופטת [...] באופן שהפרוטוקול אינו משקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון". לנוכח "כמות האי-דיוקים, החוסרים ומצגי השוא בפרוטוקול ביחס לנאמר ולמתרחש בדיון", הודיעו המערערים כי בכוונתם להגיש בקשה לביטול פרוטוקול הדיון ופסק הדין שניתן, אך זאת רק לאחר שהמותב יפסול עצמו מלדון בהליך.

בצד האמור, הוסיף המותב והתייחס לטעות שנפלה בפרוטוקול הדיון מיום 8.3.2023, בציינו כי: "בשל טעות, הדו"ח שנדון ביום 8.3.2023, נידון כדו"ח שהוסב על שם ב"כ הנאשמת, כנאשם. נראה כי הנאשם היה מודע לטעות זו, אך בחר להפנות את תשומת לב לכך שבתיק הנידון הוא משמש כבא כוח הנאשמת, ולא כנאשמת, רק במהלך ישיבת ההוכחות. או אז המשיך הדיון לעניין זהות הנאשם או הנאשמת, ולאחר דין ודברים ניתנה בעיניין החלטה המורה על הסבת הדו"ח לשם הנאשמת, ככל שהוסב בטעות לשם בא כוחה. בית המשפט נתן באותו מעמד הוראה לקלדנית, להחליף את המילה 'הנאשם' ב-'ב"כ הנאשמת' בגוף הפרוטוקול. ככל הידוע לבית המשפט, נעשה תיקון, אלא שאז נפלה מערכת 'נט המשפט' למספר דקות. כשהתחדש הדיון, לא שם בית המשפט לב לכך שהתיקון לא בוצע כנדרש ו/או במלואו, וכאן מקור טעות. ניתן לראות שבהמשך הדיון לאחר ביצוע התיקון שלא צלח בפרוטוקול בית המשפט, לא נפלו עוד טעויות בזהות הנאשם או הנאשמת, ובגוף הפועל המיוחס לה". המותב הבהיר כי חרף טעות זו, כלל טענותיה ובקשותיה של המערערת נדונו והוכרעו במהלך הדיון, ובהתאם הוכרע דינה ונגזר דינה בתום ההליך.

...

המותב נעתר לבקשה והורה על פתיחת הליך נפרד נגד המערער בעניין דו"ח זה (ח"נ 55391-09-22).

דין הערעור להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

כחודש לאחר מכן, ביום 13.10.2022, הגישה המבקשת בקשה לתיקון פרוטוקול, להוצאת מסמכים מהתיק, לצרוף מיסמך, ולזימון שלוש העדות שאותן ביקשה לזמן עוד ביום 29.11.2021.

ביום 27.11.2022 הגישה המבקשת בקשה לביטול ההחלטה מיום 6.11.2022, להארכת מועד להגשת סיכומים ולזימון עדים.

עוד טוענת המבקשת כי שגה בית משפט השלום עת קבע כי המבקשת לא הפקידה את הסכום שנקבע להבטחת הוצאותיה של העדה שהוחלט לזמנה, ועל כן העדה לא זומנה, שכן "בקופת בית המשפט זכות בסך 2700 ₪, בנוסף לסכום הפקדון בסך 2300 ₪ ולכן יכלו לחייב החשבון ב500 ₪ לטובת הפקדון". עוד ציינה המבקשת כי נודע לה על פסק דינו של בית משפט השלום אשר ניתן ביום 12.3.2023, רק ביום 28.3.2023, ועל כן לא יכלה להזכירו בבקשת רשות העירעור שהגישה לבית המשפט המחוזי.

...

בהחלטה מאותו היום קבע בית המשפט (השופט א' נאמן) כי: "לא הבינותי הנטען בקשר למניין הימים. בפסק דיני כלל לא התייחסתי למניין ימים... מכל מקום אין בקשה זו מגלה כל עילה ל'עיון חוזר' בפסק דיני ומשכך הינה נדחית". מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.

ביום 10.8.2016 ניתנה החלטת כב' המותב הקודם ובה נקבע: "אין צורך בתיקון פרוטוקול. ברי כי עד למכירת המשק ימשיכו הצדדים לנהוג כפי שנהגו עד כה- בכבוד הדדי איש לרעהו ובאופן שיכבד אותם ואת זכר אביהם המנוח." ביום 12.9.2016 עתר התובע בבקשה לביטול ההחלטה המאשררת את הסכם הפשרה; בבקשתו טען, בין היתר, כי הוא לא נתן הסכמה להסכמות שאושרו.

למרבה הצער, המותב הקודם התבצר בעמדתו ובדחיית הבקשה לביטול ההחלטה נימנע מלהיווכח בטעותו, כי התובע לא נכח באולם בעת אישרור ההסכמות.

...

בית המשפט נעתר לבקשת התובע ובהחלטה מיום 10.8.2016 קבע, בין השאר, כי עד למכירת הנכס ימשיכו הצדדים לנהוג כפי שנהגו עד כה. משמע, לא זו בלבד שהתובע לא עתר לבית המשפט בהזדמנות הראשונה שעמדה לפניו לביטולו של הסכם הפשרה או לחלופין השיג על אישורו בערכאת ערעור; נהפוך הוא - הפעולה האקטיבית הראשונה שבה נקט התובע היא לעיבוי ההסכם על דרך הוספת הסכמה נוספת; פעולה שאינה מתיישבת עם טענתו המאוחרת, העומדת בלבו של הליך זה, בדבר הצורך בביטול; כל זאת שעה שגם כאן כמו לעת גיבושו ואישורו של הסכם הפשרה היה התובע מיוצג.

דומה, כי "התפקחותו" של התובע התרחשה רק זמן מה לאחר מכן, עת הגיש הגיש בקשה לביטול ההסכם, תוך החלפת ייצוג; בזהירות המתחייבת ייתכן וגרסתו מתיישבת יותר עם טענות כגון טעות בכדאיות העסקה; ומכל מקום, לא הוכח על ידו ואין בידי לקבל טענה זו של התובע הנוגעת לפגמים ברצון.

סוף דבר אשר על כן ובהינתן המקובץ לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

בו ביום ניתנה החלטת בית משפט השלום שבה נקבע כי "יש להסביר את אופן חישוב [הפסיקתה]". ביום 18.1.2022 הוגשה תגובת המשיב שבה נאמר כי "עקב טעות משרדית, חושב שכר הטירחה לפי 15% אחוז מגובה התביעה. מצ"ב [פסיקתה] מתוקנת לשכר טירחה מינימאלי של 10%". בהתאם, בפסיקתה המתוקנת, עמד שכר הטירחה על סכום של 10,170 ₪.

ביום 9.3.2023 הגיש המבקש "בקשה דחופה לתיקון טעות ולמתן הבהרה", שבה טען כי הצדדים הסכימו על כך שהפסיקתה נחתמה ללא קבלת עמדת המבקש, ויש לבטל את החיוב בהוצאות ובשכר טירחת עורך-דין, אך "ככל הנראה בשל היסח הדעת או טעות, לא ניתן ביטוי להסכמה דיונית זו בפסק הדין הסופי בעירעור". ביום 21.3.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, שבה נקבע כי "לאור בקשת המבקש והעדר תגובת המשיב, אותה אני רואה כהסכמה, פסק הדין יתוקן כמבוקש". ביום 26.3.2023 הגיש המשיב בקשה לביטול ההחלטה.

באשר לאמירה המיוחסת לבאת-כוחו בפרוטוקול הדיון, טוען המשיב כי כוונתה היתה "לטעות [בפסיקתה] כפי שהוגשה ולאחר מכן תוקנה, בהתאם להוראת [בית משפט השלום]". לאחר העיון נראה, כי אין צורך לבוא בעובי הקורה ולהכריע במחלוקת העובדתית בין הצדדים, האם ניתנה הסכמת המשיב לביטול החיוב בהוצאות ובשכר-טירחה, אם לאו.

...

לפיכך, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות החדשות, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל בחלקו, בכל הנוגע לעניינה של אותה טענה צדדית.

ביום 16.5.2023 ניתנה ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי, שבה נקבע כי "לאחר קבלת תגובות והבהרות הצדדים, החלטתי כי דין הבקשה להתקבל. למרות שנראה, לכאורה, כי נפלה טעות בפסק הדין בסוגיית שכר הטרחה וההוצאות, וזאת בהסתמך על דברי [באת-כוח המשיב] בדיון כפי שציטט [בא-כוח המבקש] בבקשתו. [...] 'תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט או השלמת חסרים מהותיים בפסק דין יכולים להיעשות על דרך הערעור' [...]. אין מנוס אלא לבטל את ההחלטה לתיקון פסק הדין ולדחות הבקשה לתיקונו". נוכח האמור עד כה, טוען המבקש כי יש להורות על תיקון הפסיקתה של בית משפט השלום, כך שזו תכלול אך את הסכום המקורי עצמו, ללא שכר טרחת עורך-דין והוצאות, שזכרם לא בא בהחלטה הראשונה.

משעמדנו על כך שהפסיקתה נחתמה ללא קבלת עמדת הצד שכנגד, אין מנוס מלהורות על ביטולה.

אשר על כן, אציע כי נורה על כך שבקשת הרשות לערער – נדחית ברובה.