בקשה לביטול הודעת איסור שימוש מנהלי ברכב לנהג שנפסל מנהיגה ונתפס נוהג ברכב

בפני בקשה לביטול הודעת איסור מינהלי על שימוש ברכב פרטי מ.ר. 46-367-78 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 2.8.20.

בבקשה מיום 6.8.20 טען המבקש, כי הנהג, שהוא אחיו הצעיר, חשוד בנהיגה בזמן פסילה והרכב הושבת כשלא התייצב לשימוע; ואילו המבקש לא הגיע לשימוע מכיוון ששהה בימים 31.7.20 ועד 4.8.20 בחופשת חג באילת, כך שלא ידע כלל על השימוע, וגם לא ידע שהרכב נילקח; והרכב משמש אותו בעבודתו ביומיום, כמחלק ברשתות שיווק, ואיסור השמוש פוגע בו ובפרנסתו, וימיט עליו אסון כלכלי ואישי; והותרת איסור השמוש מהוה ענישה בגין מעשה לכאורה שלא הוא ביצע, ומבלי שהוכחה אשמתו של הנהג.

עוד נטען, כי אין עילה לתפיסת הרכב, והדיון בתיק נשוא האישום עלול לארוך זמן, ואין להמתין לסיומו על מנת לקבוע גורלו של הרכב, וכי לרכב אין משקל ראייתי, והמשיבה לא הגישה בקשה לחילוט, והותרת הרכב בידי המישטרה ללא תיחזוקה משך זמן רב עלולה לגרום נזק, ולכן יש להורות על החזרת הרכב התפוס מכח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש).

על פי הוראת סעיף 57א(א)(2) ניתן להורות על איסור מינהלי על שימוש ברכב למשך 30 יום, לאחר שימוע, אם היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שסעיף 67 (נהיגה בזמן פסילה), וסעיף 12א1 (נהג חדש צעיר) לפקודת התעבורה כלולים בה; כך שהיתה סמכות פסילה לקצין מישטרה.

נפסק, כי "החובה לערוך שימוע על פי תקנה 57 לתקנות התעבורה היא לנהג בלבד, כאשר ראוי כפי שעושה המישטרה להורות לנהג להודיע לבעל הרכב על קיומו של השימוע על מנת לתת לו היזדמנות ככל שיחפוץ להופיע גם כן לשימוע. דא עקא, שהחובה הייתה ונותרה בידי הנהג. הרציונל של קיום שימוע לנהג נעוץ בעובדה כי מי שנוהג ברכב הוא האחראי על ההתנהלות הקשורה ברכב. אין בכך כדי למנוע מבעל הרכב לפנות מאוחר יותר לבית-המשפט לביטול הצוו, אך ברי כי השימוע 'יוצא לדרך' בנוכחות הנהג, וכך עולה מתוך התקנות". ע"ח (מחוזי חי') 23163-01-12 מדינת ישראל נ' יורי דודל.

...

בענייננו, הנהג עצמו זומן לשימוע וניתנה לו ההזדמנות להעלות טענותיו, והקצין אף ציין בטופס השימוע כי "אף בוצעו מספר נסיונות לטלפון 052-7391814 ללא מענה", אך הוא לא התייצב לשימוע; והקצין שקל שיקולים ענייניים וסבירים, כאשר נימק החלטתו בכך ש"מדובר בעבירה חמורה מאוד, מדובר בנהג חדש שלו רישום תעבורתי ואף נפסל ע"י ק. משטרה ל-30 יום בגין עבירה של ללא מלווה, מדובר ברצידיביסט ובזילות של הנהג כלפי בטחון ושלום משתמשי הדרך לאור האמור החלטתי להשבית לו ע"פ התוספת".

על כן, אני סבורה כי לא מתקיימת עילה מכוח סעיף 57ב(ב) להוראות החוק.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19, כב' השופט איל באומגרט: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית." וראו גם ע"ח (מחוזי ב"ש) 37984-06-20 מדינת ישראל נ' ליאל כהן (פורסם בנבו, 18.06.2020): "יאמר, כי לא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של קצין המשטרה שהורה על הגבלת השימוש ברכב ורק במקרים בהם הפעיל באופן בלתי סביר את שיקול דעתו, נכון להתערב." על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

מבוא בפניי בקשה לביטול הודעת איסור שימוש מינהלי שהוצאה על רכב מספר 94-911-67 למשך 30 יום.

טיעוני הצדדים ביום 18.12.17 בשעה 10:25 לערך נתפס המבקש מר לוי בצלאל, שהנו נהג בשרותי החברה הנ"ל, כאשר הוא נוהג ברכב, ומוביל מטען שמקלו 17,650 ק"ג העולה על המשקל הכולל המותר של הרכב הנ"ל שהוא 14,995 ק"ג. כלומר קיימת חריגה של 18% משמקל המותר.

הנהג זומן לשימוע וקצין מישטרה הורה על איסור השמוש ברכב לתקופה של 30 ימים כאשר הוא מנמק החלטתו כי: "עבירה חמורה שסיכנה חיי אדם". עתה, עותר המבקש להורות על ביטול הודעת איסור השמוש.

(ג) בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השמוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השמוש, בתנאים או ללא תנאים, אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת, ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.

בית המשפט העליון קבע כי אין מקום לקבל את הטענה בדבר הפרת חובת השימוע וזאת לאור ההסדר הייחודי שקבע המחוקק למקרים של משקל חורג ברכב, וזאת בשונה מן המנגנון הקבוע בפקודה לפסילת רישיון הנהיגה (ראו: רע"פ 5608/17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.07.17)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק הראיות מטעם המשיבה החלטתי לדחות את הבקשה.

(ההדגשה שלי- נ.מ) לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים שוכנעתי כי אין בפני נסיבות המצדיקות ביטול תקופת איסור השימוש.

לסיכום בנסיבות אלה, אני קובע כי לא נפל פגם בהחלטה לאסור את השימוש ברכב ולכן אני מורה על דחיית הבקשה.

בפני בקשה לביטול הודעת איסור מינהלי על שימוש ברכב פרטי מ.ר. 59809601 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 2.9.21.

בבקשה שבכותרת, טען המבקש כי הנו שוכר את הרכב מחברת אלדן והנו המשתמש והמחזיק ברכב, וביום הארוע מסר את הרכב לאחד העובדים ללא כל ידיעה שהנהג היה פסול מלנהוג; והמבקש בירר מול הנהג בפועל שאכן אין לו איסור לנהוג; וגם הנהג עצמו לא ידע כי הוא פסול במועד הארוע וסבר שההפקדה הנה ב 2.9.21; והותרת איסור השמוש על כנו מהוה עונש כבד, שכן לא יהיה באפשרות המבקש להחזיר את הרכב לחברת ההשכרה.

הנטל להוכיח את התקיימות ההגנה מוטל על הטוען לה. בעניינינו, מחקירת המבקש בפני עלה, כי המבקש והנהג עובדים ומשתמשים ברכב "אני והוא, עובדים יחד" ו"תמיד הוא נוהג" (עמוד 4 שורות 19-22, 28); וכי במועד הארוע "ביום הזה לקחתי חופש, מסרתי לו את הרכב. ... יום לפני שהוא נתפס" (עמוד 4 שורות 23-26); וכשנשאל המבקש: "לפני שאתה מוסר את הרכב מה אתה עושה, מה אתה אומר לו, שואל אותו או שאתה פשוט נותן לו את המפתחות?", השיב המבקש: "לא, לא שואל אותו. ... אני יודע שיש לו רישיון. פעם שאלתי אותו.", וכשנשאל "אבל לא במקרה זה?" השיב: "לא" (עמוד 5 שורות 10-16); והמבקש לא היה מודע להליך המשפטי נגד הנהג ולמעורבות הנהג בארוע תאונה (בגינו הוטלה עליו הפסילה) (עמוד 5 שורות 4-9).

עולה אם כן, כי המבקש לא יכול להשמע בטענה שהרכב נילקח בלא ידיעתו ובלא הסכמתו; ולא רק שהמבקש לא הוכיח כי הנהג ברכב פעל בנגוד להוראותיו, אלא שהוברר בחקירת המבקש, כי המבקש לא בירר דבר מול הנהג בפועל; ולא ניתן לומר כי המבקש עשה את הנידרש כדי למנוע את העבירה; ויש גם לשים לב לזיקה בין המבקש לנהג, שחולקים את השמוש ברכב; כך שטענות המבקש באשר להתקיימות נסיבות המצדיקות את ביטול הודעת איסור השמוש, לא הוכחו כלל.

...

בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני, התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב מקדמי זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה בפסילה.

אני סבורה כי די בראיות אלה כדי לקבוע, כי לפחות בשלב מקדמי זה, חומר הראיות בתיק מצביע על רף מינימלי גולמי שהיה בפני הקצין בדבר קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל לקשור את הנהג-החשוד לעבירה של נהיגה בפסילה המיוחסת לו, בשלב ראשוני לכאורי זה של השבתה מנהלית.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר ניתנה כנגד רכב המצוי בבעלות המבקשת זאת לאחר שאדם אחר נהג ברכב זה בעודו פסול מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה.

המבקשת אינה חולקת על העובדה כי ברכבה נהג אדם שהוא פסול לנהיגה, אך טוענת כי נקלעה למצב זה בנסיבות שהן חריגות: רכבה של המבקשת נתפס על ידי משטרת ישראל לאחר שעלה חשד כי ברכב זה בוצעה עבירה הקשורה לאחזקה או לעיסקת סמים עת הרכב היה ברשותו של אדם אחר.

בנסיבות אלה, טוענת המבקשת כי לו היה ניתן לה הרכב עת הגיעה לראשונה לתחנת המישטרה, לא הייתה נאלצת להעזר באחיה, וכך גם לא היה נוהג ברכב אדם פסול לנהיגה.

לא מתקיימות נסיבות חריגות במקרה זה המצדיקות את ביטול ההליך המינהלי שהתבצע על ידי המישטרה בהתאם לחוק.

...

אני מקבל את טענות המבקשת ולפיהן שני רכבים נוספים המצויים בבעלותה לא נמצאים כרגע פיזית ברשותה.

התנגדות המדינה לבקשה מתקבלת על ידי, הבקשה נדחית.

בפני בקשה לביטול הודעת איסור מינהלי על שימוש ברכב מ.ר. 6027980 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 9.3.24.

למען שלמות התמונה יצוין, כי במקביל נערך לנהג שימוע והוחלט גם על פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה.

המשיבה היתנגדה לבקשה; לטענתה עסקינן בנהג שזו כבר פעם שניה שנתפס נוהג בשיכרות כשרישיון הנהיגה שברשותו הינו משנת 2016; הבקשה הוגשה כשאינה נתמכת בתצהיר ומטעם זה יש לדחותה; לא מתקיימים במקרה דנא תנאי סעיף 57 שכן הרכב נימסר בהסכמת המבקש לנהג לשימושו גם מחוץ לשעות העבודה.

על כך יש להוסיף את גרסת הנהג עצמו בעת חקירתו ששתה בקבוק וודקה וגם "נהגתי שיכור , חיפשו אותי" ובהמשך לשאלה מדוע נהג שיכור השיב:"עשיתי טעות".     העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השמוש: כאשר הרכב נילקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, או כאשר הנהג ברכב פעל בנגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

  על מנת לעמוד בהגנת סעיף 57ב(ב)(2) על המבקשת חלה החובה לוודא כי בעת שהרכב נימסר לשימושו של אחד מעובדיה או שליחיה, שהוא לא יבצע באמצעותו עבירות; ועל פי הפסיקה, נידרש ביצוע פעולות אקטיביות מצד בעלת הרכב כלפי הנוהג ברכב למניעת ביצוע עבירות ברכב; וכבר נפסק, כי אין די במתן הנחייה כללית לנהגים העובדים בשירות החברה להמנע מבצוע עבירה או במינוי קצין בטיחות ויש צורך בפעולה ממשית שתביא למניעת מקרים שכאלו, שכן החברה, כבעלת הרכב, היא בעלת השליטה והיכולת לא רק להנחות את נהגיה אלא גם לוודא כי אלו אכן שועים להוראותיה ומקפידים לבצען.

...

  ראיות לכאורה בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני (וכלל בין השאר את דו"ח פעולה של שוטרים מזכרים, דו"ח על עיכוב, דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות מכשיר ינשוף ופלט ינשוף, טופס בדיקת מפעיל ינשוף תחילת וסיום משמרת, וטפסי שימוע וחקירת הנהג), התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה בשכרות.

  ובענייננו, אני סבורה, כי המבקש אינו יוצא ידי חובתו אך על ידי מתן הנחיה כללית והחתמת הנהג על גבי הטופס.

"   על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.