נטען שהמבקש לא בדק עם אחיו האם רישיונו תקף ועל כן לא עשה כל שביכולתו למניעת העבירה.
הנהג, יליד שנת 1999, נוהג משנת 2018, ולחובתו 2 הרשעות, האחת, משנת 2018, בין היתר בעבירות של נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת אי שימוש, הפרת הוראה מהוראות פקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה מעולם, ואי מתן זכות קדימה לרכב ממול, כשהנתיב חסום, בעטיין נדון הנהג למאסר, בן 6 חודשים, בעבודות שירות, צו מבחן ופסילה בת שנה.
יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' כהן, במסגרת דחיית בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב, בבפמ (פ"ת) 328-05-13 פרידה שבו נ' מדינת ישראל (16.5.13), בנסיבות של חשד לנהיגה תחת השפעת סם, מסוג קוקאין:
"במצב בו נהג המבקש ברכב במצב שיכרות/,תחת השפעת סם, נטל על עצמו את הסיכון של נהיגה בלתי שקולה עם אפשרות לפגוע באחרים וכן היה עליו לדעת שאם ייתפס עלול הוא להענש גם מנהלית בהתאם לחוק. בהתנהגותו זו גילה המבקש זילזול בסיכונים אלה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו."
דברים דומים נאמרו בבפמ (פ"ת) 9603-05-15 איסא אל סעדי נ' מדינת ישראל (7.6.15).
...
ראו דבריו של כב' השופט נ' סולברג ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל, (16.10.12):
"במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים."
בסיכומו של דבר, לאחר שעיינתי בחומר החקירה, מצאתי בשלב זה, שהחלטת קצין המשטרה לאסור את השימוש ברכב למשך 30 יום, הייתה מידתית ובדין יסודה, לא מצאתי שנפל פגם בשיקול הדעת של קצין המשטרה, ועל כן הבקשה נידחת.
