בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב בשל עבירות תעבורה

עניינה של החלטה זו הוא בבקשה לביטול הודעת איסור שימוש שהוטלה על מונית, הרשומה על שם המבקשת, בגין עבירה של נהיגת רכב במהירות מעל המותר ונהיגה בשיכרות.

המחוקק הסמיך קצין מישטרה בהתאם לסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי: "היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לידרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין מישטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים"; נהג שקבל הודעה בדבר איסור שימוש, רשאי בהתאם לסעיף 57ב(א) לבקש מבית המשפט לבטל את הודעת איסור השמוש.

...

העובדה שמדובר בנהג בעל עבר מכביד היה צריך להדליק אצל המבקשת נורה אדומה ביחס לאופן נהיגתו והראיה שבסופו של דבר הוא ביצע שתי עבירות חמורות המסכנות את ציבור משתמשי הדרך במיוחד כאשר מדובר בחריגה גבוהה גם במהירות וגם בשכרות.

משלא מצאתי כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול ההחלטה או קיצור התקופה, אני מורה על דחיית הבקשה.

עניינה של החלטה זו הוא בבקשה לביטול הודעת איסור שימוש שהוטלה על רכבו של המבקש (שמספרו 71783501) בגין עבירה לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה שעניינה שימוש ברכב נימסרה שעליו הודעת אי שימוש.

...

יחד עם זאת, בשים לב למצבו הרפואי של המבקש ולעובדה שמדובר בליקויים שהמבקש פועל להתאמתם, ובהינתן כי הרכב מאוחסן במגרש אחסנה מזה כ- 20 ימים אני מורה על קיצור תקופת איסור השימוש לתקופה של 30 יום.

לעניין זה כבר קבעתי בהחלטתי בבפ"מ (י-ם) 3444-03-14 דדוש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.03.14) כי "אין בעובדה שהשימוע נערך לנהג ולא לבעל הרכב כדי לפגום מתוקפה ותקינותה של החלטת הקצין. בהתאם לסעיף 57 לפקודת התעבורה אין חובה לזמן את בעל הרכב לשימוע ודי בעריכת השימוע לנהג כדי לקיים את מצוות המחוקק. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע מבעל הרכב לפנות בעצמו לבית המשפט לביטול הודעת איסור השימוש כפי שעשה המבקש בענייננו". (ראו גם החלטתי בבש"א 13081-01-19 אלבז נגד מדינת ישראל (מיום 14.02.19); ע"ח 17664-02-18 קדאח נגד מדינת ישראל (מיום 11.02.18); ע"ח 23163-01-12 מדינת ישראל נגד דודל (מיום 02.01.2012)).

מונחת בפניי בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר הוטלה על רכבה של המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה לכאורה של נהיגה ברכב תחת השפעת סמים אשר בוצעה על ידי בנה.

סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה מסמיך קצין מישטרה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי: "היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לידרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין מישטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים....". עוד נקבע בפסיקה כי "על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 6732/10 מדינת ישראל נ' שגיב בן שלום (פורסם בנבו, 10.10.10)).

...

לסיכום אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

מונחת בפניי בקשת המבקש לבטל הודעת איסור שימוש ברכב (רכב מסוג משאבת בטון) אשר השמוש בו נאסר לתקופה של 30 ימים על פי החלטת קצין מישטרה לאחר שימוע.

לציין שהעובדה שמדובר ברכב עבודה יקר אשר משמש את החברה, איננה יכולה להוות שיקול מרכזי או מכריע בהקשר זה בארוע הספציפי שבפניי שכן לא זו בלבד שהסכנה הנשקפת מנהיגת משאית גדולה ע"י בלתי מורשה היא סכנה גבוהה ביותר, אלא שגם יש לזכור שכאשר המחוקק קבע את המנגנון של הסנקציה של השבתת כלי רכב בעקבות ארוע של ביצוע עבירת תעבורה חמורה ומסכנת, לקח המחוקק בחשבון גם את אפשרות הפגיעה הקניינית הזמנית ברכושו של גורם צד ג'.

...

לאחר אלה, אני רואה לקבוע כי אין מקום להתערב בהחלטה של קצין המשטרה וכי דין בקשה להידחות.

הבקשה נדחית.

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה קובע שביהמ"ש רשאי לבטל הודעת איסור שימוש שנתנה ע"י קצין מישטרה לפי סעיף 57א, אם נוכח שהתקיים אחד מאלה:- הרכב נילקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

על פי ס' 57ב(ג) נתונה לבית המשפט הסמכות לבטל או לקצר את תקופת איסור השמוש: " אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.". במקרה דנא, המבקשת, בעלת הרכב, אחותו של הנהג, טענה בבקשה שמסרה את הרכב לאחיה, והזהירה אותו לבל יבצע בו עבירות.

יצוין שלנהג קיים רישום פלילי בגין עבירות סמים, והמבקשת היא אחותו של הנהג.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' כהן, במסגרת דחיית בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב, בבפמ (פ"ת) 328-05-13 פרידה שבו נ' מדינת ישראל (16.5.13), בנסיבות של חשד לנהיגה תחת השפעת סם, מסוג קוקאין: "במצב בו נהג המבקש ברכב במצב שיכרות/,תחת השפעת סם, נטל על עצמו את הסיכון של נהיגה בלתי שקולה עם אפשרות לפגוע באחרים וכן היה עליו לדעת שאם ייתפס עלול הוא להענש גם מנהלית בהתאם לחוק. בהתנהגותו זו גילה המבקש זילזול בסיכונים אלה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו." דברים דומים נאמרו בבפמ (פ"ת) 9603-05-15 איסא אל סעדי נ' מדינת ישראל (7.6.15).

...

אפנה לדבריו של כב' השופט נ' סולברג ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל, (16.10.12): "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים." סיכומו של דבר, לאחר שעיינתי בחומר החקירה, מצאתי בשלב זה, שהחלטת קצין המשטרה לאסור את השימוש ברכב, למשך 30 יום, הייתה מידתית ובדין יסודה.