בקשה לביטול הודעות תשלום קנס חניה בשל התיישנות

הבקשה בשנת 2002 נרשמו לחובתו של המבקש תשע הודעות-קנס בגין העֲמדה של כלי-רכב, שלא לפי הוראות-הדין, בתחומיה של העיר רמת-גן. 17 שנים לאחר מכן עתר המבקש, בבקשתו זו שלפנַי, להצהיר כי העונשים התיישנו ולפיכך אין לגבות את סכומי-הקנסות אשר, אין זה פלא, תפחו ממשית במרוצת-הזמן.

"לא שילם אדם את הקנס", נקבע באותה הוראה, "[ו]חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להשפט ולא הוגשו בקשות כאמור... יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...". המועדים שבסעיף קטן (א) הם תקופות שונות, בנות חודשים אחדים לכל היותר, מיום שהודעת-הקנס הומצאה כדין, לפי הפעולה שבחר נמענה של ההודעה לנקוט: לשלם את הקנס, לעתור לביטולו לפניהם של תובעים או לפנות לבית-המשפט בהודעה על רצון להשפט.

הוא קובע: "הודעה, דרישה, צו או כל מיסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נימסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר...". פירוש-הדברים הוא כי אם יכולה הרשות השלטונית להראות כי היא שלחה הודעת-דרישה לתשלומו של קנס-חניה למענו הפרטי או העיסקי של הנדון, כפי שהוא מעודכן במירשם תקף, קמה חזקה בדבר-המשך הבצוע של העונש ובעקבות כך בדבר תחילתו, מחדש, של מירוץ-ההתיישנות.

...

השוו, מכל מקום, להוראתו של סעיף 175 לחוק זה. בכל הנוגע למבקש שלפנַי יש לקבוע, אפוא, כי עיריית רמת-גן מנועה מלצרף לסכום-הקנסות רבית-פיגורים לפי הדין ואף לא הוצאות גבייה, לתקופה שמיום צו-הכינוס – 8.3.2017 ועד שניתן צו-ההפטר בתאריך 13.9.2018.

אינני יודע את הסכומים אך אין הדבר מעלה או מוריד לא רק משום טיבו של ההליך – בקשה לסעד הצהרתי; אלא גם משום שבידיה של המשיבה, קודם שתגבה את הקנסות, מלוא-הנתונים הנדרשים ביישום פסיקתי זו. התוצאה הבקשה נדחית, בכפוף לקביעה דלעיל לענינן של רבית-הפיגורים והוצאות-הגבייה.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם המבקש למשיבה שכר-טרחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 3,500 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי בסכומם העדכני של הקנסות; בעובדה שהמבקש לא יוצג בידיהם של יודעי-משפט ובשני מרכיביה, כאמור לעיל, של התוצאה.

המבקש טען בבקשתו, בעקרי הדברים, כי המשיבה, באמצעות המחלקה לפיקוח ערוני- חנייה, הוציאה את הודעת תשלום הקנס ביחס לעבירת חנייה מיום 9.5.2017 לרכב מ.ר. 6975175; הודעת הקנס הומצאה למבקש בנובמבר 2017; ב"כ המבקש, עו"ד דוד בן חיים, שלח למשיבה מכתב מיום 14.11.17, ובו כפר בשם המבקש בעבירה ובקש לשלוח אליו תעוד כגון: צלום המעיד על ביצוע העבירה וזאת מכיוון שהוא נהג ברכב ולא המבקש, וכן התבקש להסב את הדו"ח על שמו של ב"כ המבקש והועלתה בקשה מפורשת להשפט; במענה מטעם המשיבה מיום 20.12.2018, הודיעה האחרונה כי מאחר ולא הומצאו לה מסמכים לצורך הסבת הדו"ח ומאחר ולא הוגשה בקשה להשפט, הרי שהבקשה שהוגשה להסבת הדו"ח ולהישפט נדחית; למשיבה לא הייתה סמכות שלא לכבד את זכותו של המבקש להשפט ובמקום לזמנו לבית המשפט, ניצלה לרעה את הכוח המסור בידה וכפתה את תשלום סכום הקנס באמצעות עיקול על חשבונו של המבקש על פי פקודת המיסים (גבייה); זכותו הבסיסית של המבקש להשפט נשללה ללא סמכות, תוך זילזול פנייתו אליה, או מתוך רשלנות וחוסר אכפתיות; המשיבה אינה יכולה לנקוט בהליך משפטי בגין העבירה האמורה בשל היתיישנות ולא נותר אלא להורות על ביטול הדו"ח, ביטול הקנס שנגבה והשבתו לידי המבקש; יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבה בהוצאות מתאימות.

...

המבקש טען בבקשתו, בעיקרי הדברים, כי המשיבה, באמצעות המחלקה לפיקוח עירוני- חנייה, הוציאה את הודעת תשלום הקנס ביחס לעבירת חנייה מיום 9.5.2017 לרכב מ.ר. 6975175; הודעת הקנס הומצאה למבקש בנובמבר 2017; ב"כ המבקש, עו"ד דוד בן חיים, שלח למשיבה מכתב מיום 14.11.17, ובו כפר בשם המבקש בעבירה וביקש לשלוח אליו תיעוד כגון: צילום המעיד על ביצוע העבירה וזאת מכיוון שהוא נהג ברכב ולא המבקש, וכן התבקש להסב את הדו"ח על שמו של ב"כ המבקש והועלתה בקשה מפורשת להישפט; במענה מטעם המשיבה מיום 20.12.2018, הודיעה האחרונה כי מאחר ולא הומצאו לה מסמכים לצורך הסבת הדו"ח ומאחר ולא הוגשה בקשה להישפט, הרי שהבקשה שהוגשה להסבת הדו"ח ולהישפט נדחית; למשיבה לא הייתה סמכות שלא לכבד את זכותו של המבקש להישפט ובמקום לזמנו לבית המשפט, ניצלה לרעה את הכוח המסור בידה וכפתה את תשלום סכום הקנס באמצעות עיקול על חשבונו של המבקש על פי פקודת המיסים (גבייה); זכותו הבסיסית של המבקש להישפט נשללה ללא סמכות, תוך זלזול פנייתו אליה, או מתוך רשלנות וחוסר אכפתיות; המשיבה אינה יכולה לנקוט בהליך משפטי בגין העבירה האמורה בשל התיישנות ולא נותר אלא להורות על ביטול הדו"ח, ביטול הקנס שנגבה והשבתו לידי המבקש; יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבה בהוצאות מתאימות.

המבקש טען שהיה מקום להתייחס לבקשה שהועלתה במכתבו של בא כוחו, מיום 14.11.2017, להישפט על העבירה, אך אין בידי לקבל את הטענה בשים לב לנסיבות העניין ולדין הרלבנטי.

"הנה כי כן, מקום בו המבקש ביקש תחילה לבטל את הקנס – מגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט תוך 90 יום איננה חלה בעניינו, ויחול ההסדר הקבוע בסעיף 229(א)(2) לחסד"פ. לפיכך ככל שהבקשה לביטול הקנס נדחית, רשאי מקבל הקנס להגיש בקשה להישפט, וזאת תוך 30 יום מיום שהומצאה לו הודעת הדחייה. הוראות החוק בעניין זה ברורות". רע"פ 101/16 איחסאן שנאווי נ' מדינת ישראל, 27.01.2016 (הדגשה לא במקור- מ.ה.).

הודעתה של המשיבה על דחיית הבקשה לביטול הודעת הקנס הוצאה ביום 20.12.2018 ואין מחלוקת שההודעה התקבלה אצל המבקש ובא כוחו (סעיף 4 לבקשה; על ההודעה שצורפה כנספח ג' לבקשה צוין 2.1.2019 ויש להניח שזהו מועד קבלתה), אך לא הועלתה טענה שהמבקש ביקש להישפט בתוך 30 יום ממועד המצאת ההודעה הנ"ל (או בחלוף המועד), כמתחייב מחיקוק הנ"ל. ראוי לציין שבהודעתה של המבקשת, מיום 20.12.2018, על דחיית הבקשה בעניין ביטול הודעת הקנס נפל פגם מכיוון שבנוסף לדחיית הבקשה לביטול הדו"ח בעניינו של המבקש והסבתו על שמו של בא כוחו, נציגיה מצאו לנכון להודיע על דחיית הבקשה להישפט, וסבורני שבעניין זה המשיבה לא ערכה את האבחנה שהתבקשה בין עניינו של המבקש לבין עניינו של עו"ד בן חיים.

מהמקובץ לעיל ראיתי לנכון לדחות את הבקשה.

במסגרת כתב התביעה נטען כי המשיבים פעלו לגביית הודעות תשלום קנס (חניה), מכוח פקודת המיסים, ללא התראה מוקדמת, וללא שהוצגו אישורי מסירה בגין הדוחות, ולכן החוב התיישן, והמשיבות לא היו רשאיות לגבותו.

הנתבעים הגישו כתב הגנה משותף, במסגרתו נטען כי למבקש חוב פלילי חלוט כלפי עריית רמת גן (המשיבה 1) בגין 13 הודעות תשלום קנס (חניה), וכן חוב פלילי חלוט כלפי עירית הרצליה (המשיבה 2) בגין 3 הודעות תשלום קנס (חניה), בעבור דוחות שקבל רכב על שמו.

בית משפט קמא ציין כי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") מתוה את דרכי ההתמודדות עם הודעת תשלום הקנס, וזה כולל הגשת בקשה לתובע תוך 30 ימים מיום ההמצאה לביטול הודעת הקנס או הגשת הודעה תוך 90 ימים מיום ההמצאה, כי ברצונו של מקבל הודעת הקנס להשפט על העבירה (סעיף 229(א) לחסד"פ).

עוד ובנוסף טען המבקש כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי בקשה לביטול דוחות בגין היתיישנות שנשלחה על ידי המבקש בשנת 2016 הנה תיכתובת שמוכיחה ידיעה רציפה של המבקש אודות החוב שלו ומאפשרת ביצוע עיקול ביולי 2019.

...

דעתי היא כי חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר".

המבקש לא הצביעה על נימוקים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

סוף דבר סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

המבקש טען, כאמור, כי אי הענות לבקשה להארכת מועד להשפט תיגרום לעיוות דין בשל חלוף תקופת ההתיישנות על כן דין הודעת תשלום הקנס להתבטל.

בקשת המבקש לביטול דרישת התשלום מיום 10.4.14, נתקבלה במשרדי העיריה בתאריך 27.4.14 (נספח 12) לבקשה לעיון חוזר, בתגובתו ציין ב"כ המבקש : ".... מרשי הנו נכה ובעל תג חניה מעל 20 שנה, רצ"ב תעודת צלום תעודת נכה וצילום תג חנייה לנכה כחלק בלתי נפרד מבקשה זו ...". עיון בהעתק תג חניה לנכה שצורף עולה כי הוא מתייחס לרכב מספר רשוי 44-028-12 כשהעבירה לכאורה בוצעה ברכב מספר רשוי מספר 31-62-666, עובדה המעידה כי המבקש ידע על כך כי תלויה ועומדת נגדו הודעת תשלום קנס בגין דוח החניה לכל הפחות בשנת 2014 ולא טרח לברר מה עלה בגורל בקשתו לביטול הדו"ח ורק בתאריך 14.7.21 הגיש את בקשתו להארכת המועד להשפט בשיהוי ניכר ללא כל הסבר מניח את הדעת לסיבת הגשת הבקשה בשיהוי ניכר.

...

במקרה דנן, העבירה שבוצעה על-ידי המבקש הינה מסוג עבירת חניה, ולכן הוראת סעיף 225 א (א1)(1) באשר לתקופת ההתיישנות אינה חלה – מדובר, אמנם, באכיפה שנעשתה על-ידי פקח העירייה, אך אין מדובר באכיפה בנתיב תחבורה ציבורית כהוראת התוספת האחת-עשרה בפקודת התעבורה, ועל כן דין הטענה להידחות, כאמור.

ב"כ המבקש לא התייחס להבדל במספר הרישוי של הרכב שבוצעה בו העבירה לכאורה לבין מספר הרישוי המצוין בתג הנכה שצורף למכתבו לביטול דרישת התשלום (נספח 12 ונספחיו) לבקשה לעיון חוזר, מדובר במסמכים אשר לא הונחו בפניי טרם מתן החלטתי ביום 21.01.2022.

אני מורה על ביטול החלטתי מיום 21.1.21 ומקבלת את בקשת המשיבה לעיון חוזר ודוחה בקשת המבקש להארכת המועד להישפט.

בקשה לסילוק על הסף של תביעת לשון הרע אשר עילתה עיקולים שהטילה הנתבעת על חשבון התובע לגביית קנס חניה שהתיישן.

התובע הגיש לנתבעת בקשה "לביטול הקנס או לחילופין הודעה על רצון להשפט". ביוני 2017 הודיעה הנתבעת כי בקשתו של התובע לביטול הודעת התשלום, נדחית הן משהוגשה באיחור, והן מהטעם שאין בנסיבות שנטענו כדי לאיין ביצוע העבירה המיוחסת לתובע.

בשונה מהתיישנות העבירה, טענה לגבי היתיישנות העונש או הקנס לרבות טענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל היתיישנות צריכה להתברר בבית המשפט האזרחי (ר' בעיניין זה א"ע 3758/06, יעקב שאוליאן נ' רונית חורש [19.02.2008] וכן עפ"ת 10632-06-14).

...

התובע הגיש לנתבעת בקשה "לביטול הקנס או לחילופין הודעה על רצון להישפט". ביוני 2017 הודיעה הנתבעת כי בקשתו של התובע לביטול הודעת התשלום, נדחית הן משהוגשה באיחור, והן מהטעם שאין בנסיבות שנטענו כדי לאיין ביצוע העבירה המיוחסת לתובע.

בכל הכבוד, טיעון זה אין בידי לקבל.

סוף דבר התביעה נמחקת.

בנסיבות העניין, בשים לב לסכום התביעה לשלב המקדמי בו אני מורה על דחייתה וכן בהתחשב בכך שמדובר בתביעה זהה לתביעה קודמת שנמחקה, אני קובעת כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪.