ביום 6.5.20 פנה התובע באמצעות אתר האנטרנט של הנתבעת בבקשה לביטול דו"ח חניה.
תחת נימוקי הבקשה נרשם: "במרץ 2020 קבלתי לראשונה דרישה לתשלום חוב עם תאריך על הטופס של 20.2.2020. בהודעה הנ"ל מצוין שהעבירה נעברה בתאריך 29.9.2018. בטרם אדרש לפרטים ולנכונות העבירה: 1. מדוע מצורף קנסות והוצאות גביה כאשר לא ידעתי מקיום הדרישה וזו פעם ראשונה שהנני שומע עליה?! 2. מעיון בפרטי הדו"ח מתברר שההודעה על העבירה נשלחה אליי לאחר למעלה משנה מיום ביצוע העבירה לכאורה, ועל כן חל עליה בכל מקרה היתיישנות! על סמך הנ"ל אבקש לבטל את הדו"ח מחמת היתיישנות או לחלופין למסור לי ראיה לתאריך מוקדם יותר מלפני חלוף שנה שבה הודעתם לי על קיום החוב הנ"ל לכאורה (לא קיים. פעם ראשונה שנתקלתי בחוב הזה לכאורה, הוא עכשיו). לחילופין, אבקש להשפט! הבקשה להשפט ניתנת בדיוק מיד לאחר שקבלתי לראשונה את דרישת התשלום. אין פה שהוי או טענה שעבר הזמן מאחר שרק עכשיו נחשפתי לעובדה שיש טענת חוב כלפיי. בברכה מאיר פריש. בקשה זו נשלחת רק היום מאחר שעד עכשיו האתר היה סגור לערעורים אצלכם בעקבות הקורונה ולא ניתן היה לשלוח את הבקשה הנ"ל".
ביום 15.6.20 שלחה הנתבעת מענה לפניית התובע מיום 6.5.20 ובה נרשם: "במענה לפנייתך, ברצוננו לעדכן אותך שבקשתך להפחתה/לביטול החוב הובאה בפני תובע מוסמך. התובע החליט לדחותה. אתה מתבקש להסדיר תשלום החוב. פניות לא מעכבות את הליכי הגבייה ואת תוספות הפיגורים. הליכי הגבייה נמשכים כסדרם..."
ביום 14.6.20 פנה התובע פעם נוספת לנתבעת באמצעות אתר האנטרנט.
סעיף 237(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את אופן ההמצאה, בין היתר, של הודעת קנס:
"מיסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה: (1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאשור המסירה כתאריך ההמצאה".
תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 קובעת חזקת תקינות מסירה ואת האפשרות לסתור אותה: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן".
הקנס הופך לחלוט אם לא שולם במועד ואם מקבל ההודעה לא הודיע שברצונו להשפט על העבירה, או לחלופין הגיש בקשה לביטולה בתוך מסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי.
...
בשים לב לחובת הזהירות המוטלת על העיריה בפועלה לגביית קנסות, אני סבורה כי עם קבלת פניית התובע בצירוף האסמכתא המעידה על משלוח ההודעה מיום 2.3.19 ליישוב שונה, היה על הנתבעת להימנע מלפעול בהליכי גביה או לפחות להשהותם עד להשלמת בירור טענותיו של התובע אשר נתמכו באסמכתא.
יפים הם בהקשר זה דברי כב' השופט אמנון כהן בע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11):
"בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול... ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק..."
לאור זאת, אני מקבלת את טענת התובע כי יש בעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו כדי להוות פרסום לשון הרע וכי יש לפסוק לו בשל כך פיצוי.
מאחר וטענה התוקפת את נכונות הקנס אינה בסמכות בית משפט זה, אינני נדרשת לטענה זו.
סיכומו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪.