בקשה לביטול דו"ח מהירות שנרשם שלא כדין

מדינת ישראל משטרת ישראל-פניות נהגים החלטה בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוחות שמספרם: 90511683105 – דוח מהירות שצולם ע"י מצלמת א'3 מיום 23.02.18 (להלן ""הדוח הראשון"); ודוח מספר 90511069826 - בגין מהירות שצולם ע"י מצלמת א'3 מיום 23.12.17 (להלן ""הדוח השני"); וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל  (2.10.03) , פסקה 8: "יוצא שאם עלול להגרם למבקש עוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נידרשת סיבה מוצדקת להעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...". אין חובה לידון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

בנוגע לטענה כי המבקש לא קיבל את דבר הדואר הרשום - עיון באישורי המסירה מלמד כי הדואר הרשום נשלח לכאורה לכתובת וחזר בציון לא נידרש, אלא שאישורי המסירה חסר פרטים מהותיים: בדוח הראשון- שמספרו – 90511683105, אישור המסירה צוין כ"לא נידרש".

תקנה 44א לתקנות קובעת כדלקמן: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן". מהתקנה עולה כי די להוכיח משלוח בדואר רשום, אף אם אין חתימה של הנמען או מי מטעמו על אישור המסירה.

מתוך רעפ 6153/20 אריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל; "למעלה מן הצורך, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא עמד בנטל לסתירת חזקת המסירה. שכן, חזקת המסירה קמה חמישה עשר ימים מיום שנשלחה ההודעה בדואר רשום למען הרשום ואין צורך להוכיח מסירה (ראו גם: רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.1.2015)). טענות המבקש לליקויים מהותיים באישור המסירה נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי שקבע, על סמך אישור המסירה ופלט מעקב המשלוחים, כי הודעת התשלום נשלחה במועד לכתובתו הרשומה של המבקש וכי לא עלה בידיו להפריך את חזקת המסירה. קביעה זו היא קביעה עובדתית-קונקרטית, ואיני מוצא בה פגם.

...

מתוך רעפ 6153/20 אריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל; "למעלה מן הצורך, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא עמד בנטל לסתירת חזקת המסירה. שכן, חזקת המסירה קמה חמישה עשר ימים מיום שנשלחה ההודעה בדואר רשום למען הרשום ואין צורך להוכיח מסירה (ראו גם: רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.1.2015)). טענות המבקש לליקויים מהותיים באישור המסירה נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי שקבע, על סמך אישור המסירה ופלט מעקב המשלוחים, כי הודעת התשלום נשלחה במועד לכתובתו הרשומה של המבקש וכי לא עלה בידיו להפריך את חזקת המסירה. קביעה זו היא קביעה עובדתית-קונקרטית, ואיני מוצא בה פגם.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

" לאור האמור, שוכנעתי כי לא ניתן לשלול כי הייתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד.

לאור העובדה כי המשיבה לא קיימה את החלטות בית המשפט פעמיים, והמשיב העלה ספק בשאלה האם דבר הדואר הגיע לידיו, ולמרות העובדה כי מדובר בדוחות ישנים; מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

בפני בקשה להארכת המועד להשפט בגין דו"ח שמספרו 90520268062 המייחס למבקש עבירה של נסיעה ברכב שבבעלותו בדרך עירונית המסומנת בתמרור 426 במהירות של 101 קמ"ש, העולה על המהירות של 80 קמ"ש הרשומה בתמרור, זאת בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שנאכפה באמצעות מצלמה בתאריך 1.01.21.

טענות המשיבה המשיבה בקשה לדחות הבקשה שכן מדובר בדו"ח מסוג בררת משפט אשר נשלח, לכתובתו הרשומה של המבקש במשרד הפנים באותה העת, "האלה 51 הר גילה 9090700" והוחזרה לשולח, בציון ההערה "לא נידרש". יתרה מכך, על פי בדיקתה על פי רשומי דואר ישראל אף נשלח מסרון למבקש.

לטענת המשיבה מאחר והודעת הקנס הומצאה למבקש כדין, ואין מדובר בנסיבות שאינן בשליטתו, והיות והמבקש לא הצביע על טעם מיוחד אחר, ומכוח עיקרון סופיות הדיון, אף לא יגרם לו עוות דין בשל כך. דיון והכרעה תשלום הקנס סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להשפט כאמור בסעיף 230". שני החריגים לכלל הקבוע בסעיף 229(ח) לחסד"פ לעניין אדם ששילם את הקנס, אינם מתקיימים במקרה שבפני.

...

אכיפת מהירות באמצעות מצלמות מהירות מסוג א/3 כפירתו הכללית של המבקש באמינותן של מצלמות מסוג א/3 גם היא דינה להידחות.

לפיכך, אני קובעת כי הטענה באשר לאמינותה של מצלמת המהירות מסוג א/3 גם היא אינה מהווה עיוות דין המצדיק את קבלת הבקשה.

נוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

לפניי תביעה אותה הגישו התובעים (בני זוג) נגד עריית אור יהודה (להלן: "העיריה") שעניינה פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה להם, לטענתם, בעקבות היתנהלות העיריה עקב דו"ח חניה שהוטל שלא כדין.

התברר, כי לתובעים נרשם דו"ח חניה ע"ס 250 ₪ בגין העמדת / החניית רכב בתחום תחנת מוניות.

לטענת הנתבעת, העיריה נתנה לתובע מענה מהיר ושרותי בכל האמצעים, הן בכתב והן טלפונית.

ביום 31.5.22 נשלחה לתובע תשובתה של עו"ד הראל, לפיה לא נמצאה עילה לביטול הדו"ח. ביום 9.6.22 הגיש התובע בקשה להשפט (נספח 6 לכתב התביעה) כאשר בזמן ההמתנה לקביעת המועד להשפט, ביום 12.9.22 הוא הגיש עתירה מנהלית לבית משפט המחוזי נגד הנתבעת לצורך קבלת פיצוי בסך 75,000 ש"ח נוכח היתנהלותה (עת"מ 24188-09-22).

...

לטענת התובעים, לאור התנהלות העירייה ומתן דו"ח החניה שניתן שלא כדין, יש לקבל את התביעה ולפסוק להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 75,000 ₪.

סיכום: לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ודינה להידחות.

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ - סכום שישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

שקלתי שמא לחייב את התובעים בסכום גבוה יותר, כפי שמן הראוי היה לעשות, אך בסופו של דבר החלטתי כפי שהחלטתי וזאת, בעיקר, לפנים משורת הדין נוכח מצבם הרפואי.

בפני 2 בקשות להארכת מועד להשפט: המ"ש 860-03-24, דוח מספר 90520880700 - על פי האמור בדוח ובבקשה, רכב בבעלות המבקש צולם ביום 14.03.2021 כשנהגו מבצע עבירת מהירות (נהיגה במהירות של 83 קמ"ש בדרך בה המהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש).

בנוגע לטענת המבקש כי לא קיבל את דברי הדואר הרשום, אין לי אלא להפנות לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25/03/18): "כאשר דוח העבירה, ההזמנה לדיון או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. " תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, קובעת כדלקמן: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן". מלשון התקנה עולה כי די בהוכחת משלוח הדוח בדואר רשום, אף אם אין חתימה של הנמען או מי מטעמו על אישור המסירה.

כך שבעת ביצוע העבירות בשנת 2021 לא היתה העמדה "חדשה". מעבר לכך – המבקש בעצמו לא ניצל זכותו לפניה למשיבה בבקשה לביטול הדוחות מיד עם קבלתם – כך שאין לו להלין אלא על עצמו.

...

לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש – מצאתי לדחותן.

לאור האמור, הבקשות נדחות.

  דיון והכרעה:   המצאת הודעת תשלום קנס   בעבירות קלות קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 :   "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן."   דהיינו אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין חזקה שההודעה הומצאה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.   משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהיעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 ורע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15.

  בע"פ (י-ם) 40599/07 רואמי נ' מדינת ישראל, מיום 3.12.07 נקבע כי אין בעצם הטענה כי אחר נהג ברכב כדי להצדיק הארכת מועד להשפט:   "אשר לחשש לעיוות דין, הרי שבכל מקרה שבו אדם מוסר רכב, לנהיגה בידי אדם אחר, עליו לצפות שיירשמו דוחות תעבורה, או שיירשמו דוחות על תשלום קנס. אם לבעל הרכב, כמו בענייננו, יש יותר מרכב אחד, ואחרים מלבדו נוהגים בהם, עליו לקבוע סידורים מיוחדים... בכל מקרה עליו לדאוג להגשת הבקשה להשפט במועד של 90 יום שנקבע בחוק." (שם עמ' 10383).

  המערער מבקש לאבחן פסק דין זה מעניינו, בשים לב לכך שבאותו עניין דובר בעבירה של אי ציות להוראות שוטר, כשלא נטען מי נהג ברכב, ואילו בעניינינו מדובר בעבירת מהירות שתועדה במצלמה ואשת המערער מודה בביצועה.

ודוק: הטענה ולפיה אדם אחר הוא שנהג ברכב - היא היא טענת ההגנה אשר הוכנסה באופן מפורש לספר החוקים: סעיף 229(א)(1) לחוק קובע לגבי טענת הגנה זו סדר דין מסוים ומפורש, תוך קביעת סד זמנים ארוך מן הרגיל להגשת בקשה לביטול הדו"ח: " ... ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה - אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה". לא בכדי ציין המחוקק באופן מפורש טענת הגנה זו. מדובר בטענה המועלית לעיתים קרובות בבתי המשפט לתעבורה, בפרט בעבירות אשר מתועדות באמצעות מצלמה, בהן הודעת תשלום הקנס איננה נמסרת לנהג במקום הארוע, אלא נשלחת לבעל הרכב.

...

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי, כי הדו"ח נשלח לכתובת הרשומה של המבקשת וחזר בציון "עזב". הבקשה הוגשה באיחור ודינה להידחות.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נדרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

כפי שאפרט להלן, סבורני כי אין להחיל דין שונה על נסיבות עניינו.

"   משכך, אין מקום להיעתר לבקשה גם מטעם של הסבת הדו"ח על שם הנהג שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה.

לאור האמור הבקשה נדחית.