בקשה לביטול דו"ח חניה בשל התיישנות או הפחתת קנס

ביום 06.01.2020 השיבה לתובע מנהלת אגף החנייה מטעם הנתבעת, גב' יולנדה פרגר (להלן:"גב' פרגר") כך: "... קיבלנו (ממך) שיק בנקאי בסך 1,000 ₪ אשר היוה תשלום חלקי של החוב. לכן המשכנו את הליכי הגבייה כסדרם ובחודש נובמבר 2019 הטלנו עיקול בחשבון הבנק שלך. נעדכן אותך, כי לחובתך דו"ח נוסף שמספרו 83895862. בית המשפט שלח אליך הזמנה לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו. משלא התייצבת, שפט אותך בהיעדר והטיל עליך קנס הקבוע בחוק. הזמנה לדיון והודעה על גזר הדין נשלחו אליך בדואר רשום לכתובתך המעודכנת. משלא שולם החוב, הרי שהועבר למשרדינו לצורך גבייתו בלבד.

לטענת הנתבעת, הובהר לתובע כי פניותיו אינן מעכבות את הליכי הגבייה ואת צבירת תוספת הפיגורים, וכי אין אפשרות לנתבעת להפחית קנסות פיגורים ו/או לבטל תשלום קנס ללא עילה משפטית מתאימה, ועל כן נדחתה בקשת התובע והוא התבקש להסדיר את חובו.

הנתבעת מכחישה את טענת ההתיישנות, וטוענת כי החישוב מתחיל מהיום שלאחר המועד האחרון לתשלום, הקבוע בהודעת תשלום הקנס אשר נשלחה לתובע.

...

אני קובע שהתובע לא עמד בנטל זה. מעדותו התרשמתי שהינו "עד מעוניין" שלא ניתן לסמוך על דבריו, והוא לא הביא ראיות חיצוניות בעלות משקל שאמורות להיות בידיו, שיחזקו את משקל עדותו כנגד גרסת הנתבעת.

אשר על כל אלה אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 2000 ₪ בתוך 30 יום.

בנוגע לח"נ 24983-07-19 ו- ח"נ 24959-07-19 – לגביהם טען כי הדוחות התיישנו, הוסיף הנאשם כי אף לגופם של דברים, דינם של אלו להתבטל כיוון שמדובר באיזור שבו חניה עם שני גלגלים היא מותרת וכך חנו התושבים כל השנים, עד ליום שבו אחד הדיירים סימן את השטח כשטח פרטי שלו האסור בחניה.

ביום 19.12.18טען הנאשם בפני המאשימה, כי הדוחות התיישנו מאחר שבקש להשפט לגביהם.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי "... הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". אמנם הנאשם לא הודה בהזדמנות הראשונה ואף הגיש בקשות רבות וביניהן טענות בכתב כך שניתנה הכרעת דין על בסיס טענות וראיות הצדדים בכתב, אך אין לזקוף זאת לחובתו, כפי שהורה המחוקק.

...

הצדדים לא טענו למתחם הקנס ועל כן אני קובעת, כי מתחם הקנס בכל אחד מהעבירות בהן הורשע הנאשם הוא מגובה הקנס בהודעת התשלום ועד למקסימום הקבוע בפקודת העיריות.

לנוכח הודאת הנאשם, אף אם מסויגת, אני סבורה שיש להעמיד את שיעור הקנס בכל אחד מהתיקים על שיעור הקנס בהודעת התשלום.

נוכח כל המפורט לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: בח"נ 51687-10-18, קנס בסך 500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו; בח"נ 34681-01-19, קנס בסך 250 ₪ או 3 ימי מאסר תמורתו; בח"נ 24983-07-19 ו- ח"נ 24959-07-19, קנס בסך 500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

טיעוני העותר העותר טוען כי הערייה מנועה מלנקוט הליכי גבייה בגין הקנס, בין מחמת היתיישנות ובין בנימוק כי בפסק הדין גלומה החלטה לביטול הקנס לרבות ביטול הליכי הגבייה שננקטו בגינו.

לעניין זה ראה עע"מ 6848/10 איתן ארז נ' עריית גבעתיים (פורסם בנבו, 30.05.2012) "ביהמ"ש המוסמך לידון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא ביהמ"ש לעניינים מקומיים. ביהמ"ש המוסמך לידון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בימ"ש השלום. ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מוסמך לידון באף אחת מטענות אלה, וזאת להבדיל מטענות עקרוניות (ולא כאלה המתייחסות לדו"חות קונקריטיים) הנוגעות למדיניות המשיבות בנוגע לאכיפת עבירות חנייה או בנוגע לגביית קנסות. טענות כאלה עשויות להתברר, בנסיבות המתאימות, בביהמ"ש לעניינים מנהליים." שהוי צודקת הערייה בטענתה כי חל שהוי רב בהגשת העתירה, בהנתן המועדים בהם מודה העותר כי ידע על דחיית בקשתו לביטול הדו"ח כמו גם, ידע כי הקנס הופחת.

...

אינני מקבלת גישה זו של העותר, המעידה על העדר תום לב ושימוש לרעה בהליכים.

לפיכך, לאור האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותר ישלם לעירייה הוצאות בסך 2,000 ₪.

ביום 6.5.20 פנה התובע באמצעות אתר האנטרנט של הנתבעת בבקשה לביטול דו"ח חניה.

תחת נימוקי הבקשה נרשם: "במרץ 2020 קבלתי לראשונה דרישה לתשלום חוב עם תאריך על הטופס של 20.2.2020. בהודעה הנ"ל מצוין שהעבירה נעברה בתאריך 29.9.2018. בטרם אדרש לפרטים ולנכונות העבירה: 1. מדוע מצורף קנסות והוצאות גביה כאשר לא ידעתי מקיום הדרישה וזו פעם ראשונה שהנני שומע עליה?! 2. מעיון בפרטי הדו"ח מתברר שההודעה על העבירה נשלחה אליי לאחר למעלה משנה מיום ביצוע העבירה לכאורה, ועל כן חל עליה בכל מקרה היתיישנות! על סמך הנ"ל אבקש לבטל את הדו"ח מחמת היתיישנות או לחלופין למסור לי ראיה לתאריך מוקדם יותר מלפני חלוף שנה שבה הודעתם לי על קיום החוב הנ"ל לכאורה (לא קיים. פעם ראשונה שנתקלתי בחוב הזה לכאורה, הוא עכשיו). לחילופין, אבקש להשפט! הבקשה להשפט ניתנת בדיוק מיד לאחר שקבלתי לראשונה את דרישת התשלום. אין פה שהוי או טענה שעבר הזמן מאחר שרק עכשיו נחשפתי לעובדה שיש טענת חוב כלפיי. בברכה מאיר פריש. בקשה זו נשלחת רק היום מאחר שעד עכשיו האתר היה סגור לערעורים אצלכם בעקבות הקורונה ולא ניתן היה לשלוח את הבקשה הנ"ל". ביום 15.6.20 שלחה הנתבעת מענה לפניית התובע מיום 6.5.20 ובה נרשם: "במענה לפנייתך, ברצוננו לעדכן אותך שבקשתך להפחתה/לביטול החוב הובאה בפני תובע מוסמך. התובע החליט לדחותה. אתה מתבקש להסדיר תשלום החוב. פניות לא מעכבות את הליכי הגבייה ואת תוספות הפיגורים. הליכי הגבייה נמשכים כסדרם..." ביום 14.6.20 פנה התובע פעם נוספת לנתבעת באמצעות אתר האנטרנט.

...

בשים לב לחובת הזהירות המוטלת על העיריה בפועלה לגביית קנסות, אני סבורה כי עם קבלת פניית התובע בצירוף האסמכתא המעידה על משלוח ההודעה מיום 2.3.19 ליישוב שונה, היה על הנתבעת להימנע מלפעול בהליכי גביה או לפחות להשהותם עד להשלמת בירור טענותיו של התובע אשר נתמכו באסמכתא.

יפים הם בהקשר זה דברי כב' השופט אמנון כהן בע"א (י-ם) 45661-12-10‏ ‏ עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11): "בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול... ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק..." לאור זאת, אני מקבלת את טענת התובע כי יש בעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו כדי להוות פרסום לשון הרע וכי יש לפסוק לו בשל כך פיצוי.

מאחר וטענה התוקפת את נכונות הקנס אינה בסמכות בית משפט זה, אינני נדרשת לטענה זו. סיכומו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪.

מספר ימים לאחר קבלת הדרישה, שלח התובע מכתב לנתבעת ובו ביקש להסב על שמו את הקנסות, שכן הוא נהג ברכב הרשום ע"ש אמו, וכן ביקש לבטל את הקנסות בטענות שונות, שעיקרן כי רעייתו ילדה באותה עת בבית החולים "ביקור חולים" והוא נאלץ לחנות שלא כדין היות שלא מצא חניה באיזור.

התובע דרש להסיר מידית את העיקולים, לבטל את הדו"חות בשל היתיישנות, ולקבל פיצוי בסך 2,000 ₪.

במסגרת המכתב צוין כי המשלוח של ההחלטה בבקשה לביטול הקנסות לכתובת ישנה נעשה עקב טעות שהנתבעת מתנצלת עליה, וכי בשל כך יופחת סכום הקנסות לסכומם המקורי, והתובע יקבל החזר בסך 240 ₪.

...

אני סבור כי במקרה שלפניי יהא זה צודק לעשות כן. יש להעמיד, לפיכך, את הפיצוי על שיעור של 5,000 ₪, בדומה להיקף שנפסק בת"ק 40064-09-20.

סיכום לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 – עיריית ירושלים - בחלקה ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצוי בסך 2,750 ₪.

כמו כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 – חברת דואר ישראל בע"מ– במלואה, ומחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט בסך 400 ₪.