בקשה לביטול ביטול הענקה ואישור מכירה פומבית

אפילו הייתה התביעה לביטול המתנה מתוחמת בזמן וכפופה להתיישנות, בדומה לבקשה לביטול הענקה, לפי סעיף 96 לפקודה, ואין הדבר כך, הרי שמשהוגשה לפני חלוף 7 שנים ממועד הכרזת החייב פושט רגל, הרי שבודאי לא היתיישנה, וגם שהוי אין בה, משהוגשה פחות משנתיים לאחר הכרזת החייב פושט רגל.

ואולם, משעה שמדובר במתנה שלא הושלמה, נכון נהג הנאמן כאשר בחר לבקש את ביטול המתנה מכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה ולוותר על בקשתו המקבילה לפי סעיף 96 לפקודה, ולא נפל כל דופי בהתנהלותו זו. ויודגש כי השהוי בבירור הבקשה לגופה נבע מהפרת הצעת הסדר שאושרה על ידי בית המשפט והופרה על ידי החייבים; המשיבים 1-2 רק נהנו, ולא נזוקו, מעיכוב בירורה של הבקשה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שמנסח הרישום עולה כי מדובר במקרקעין במושאע הכוללים צדדים נוספים שאינם צד להליך, אין באפשרותי להורות על מכירת זכויות המנוח, בדרך של הוצאתן למכירה פומבית, כמבוקש על ידי הנאמן, ועל הנאמן להגיש בקשה נפרדת לפירוק שתוף אליה יצרף את כלל בעלי הזכויות במקרקעין.

...

כאמור, ככל שהדברים אמורים ברשאד, כלל לא שוכנעתי כי ההשבחות הנטענות בוצעו על ידו.

סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיף 54 לעיל.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

לפיכך, הרי שביטול ההחלטה שאישרה את הסכם הפשרה - משמעה המשך ניהול הדיון בבקשה לביטול הענקה, על כל המשתמע מכך מבחינת משך זמן ניהול ההליך ומבחינת הסכויים והסיכונים הטמונים בו. הודגש, כי שני הנושים העקריים בתיק נכחו בדיון ונתנו הסכמתם להסכם הפשרה המתוקן שאושר, ולכן אין לבטל את ההסכם.

. בצד שיטת המכירה הפומבית עשויה להבחר על-ידי הנאמן שיטה אחרת המושתתת כולה על משא ומתן עם מציע אחד בלא הזמנת הצעות מהציבור, וזאת בנסיבות שבהן היתקשרות כזו מבטיחה השגת תמורה ראויה עבור הממכר.

(עמ' 421- 422) כאשר בסיכומו של דבר, נקבע כי "התערבותו של בית-המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר הן נדירות וחריגות ביותר וייעשו בנסיבות מיוחדות בלבד". (עמ' 428) ומן הכלל אל הפרט – כאמור, הנאמן ביקש לפעול למימוש הנכס, ולשם כך הגיש בקשה לביטול הענקה.

...

(עמ' 421- 422) כאשר בסיכומו של דבר, נקבע כי "התערבותו של בית-המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר הן נדירות וחריגות ביותר וייעשו בנסיבות מיוחדות בלבד". (עמ' 428) ומן הכלל אל הפרט – כאמור, הנאמן ביקש לפעול למימוש הנכס, ולשם כך הגיש בקשה לביטול הענקה.

ראה בהקשר זה הדברים שנאמרו בהלכת לוי: "התייחסות זו של החקיקה והפסיקה לעניין דרכי מימוש נכסים בהוצאה לפועל מדגימה את עיקרי אמות-המידה הצריכות להדריך גם את הנאמן בפשיטת רגל וכן ממלאי תפקידי אחרים מטעם בית-המשפט הנזקקים למימוש נכסים בתחום תפקידם. לגבי אלה, אין מדובר בקיום כללים טכניים הנובעים מהסדר סטטוטורי (החסר לגביהם), אלא בשמירה על עקרונות בסיסיים של הגינות, תום-לב ותקינות הליכים המחייבים לשקול לא רק את התכלית הישירה שלשמה מתבצע מימוש הנכס – העשרת קופת הכינוס – אלא גם להתחשב בגורמים אחרים המעורבים בתהליך, ובכלל זה בצדדים שלישיים המציעים הצעות ומתקשרים בהסכמים ורוכשים בכך זכויות הראויות להגנה. על ממלא התפקיד לדאוג לאיזון ראוי בין כל הערכים הרלוונטיים ובין כל הגורמים המעורבים בעניין" (שם עמ' 426) מכל הטעמים האמורים, אני דוחה את בקשתו של צד ג' ואת זו של נושי החייב, ומאשרת לצדדים (הנאמן והמשיבים) להתקשר בהסכם מכר בהתאם להחלטה מיום 10.11.16, כמבוקש.

אשר לבקשת הנאמן לחילוט הערבות הבנקאית שהופקדה ע"י צד ג' – בשים לב לכך שמלכתחילה לא היה מקום לאפשר הגשת הצעות, ובהתחשב בנסיבות שנוצרו בעקבות מתן אפשרות כזו, הכל כמפורט לעיל, לא מצאתי להיעתר.

ביום 1.12.2011 הגיש המנהל המיוחד בקשה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") לביטול הענקה מאת החייב לטובת המשיבה והמערערת שכנגד, אביבה סלור (להלן: "אביבה" או: "המשיבה" או: "המערערת שכנגד") (להלן יחד: "בני הזוג").

המערערת שכנגד טוענת כי "שגה בית המשפט עת התבסס בפסק דינו על ארבעה נימוקים (שגויים) לשם החלת חזקת השתוף על הבית". הנימוקים אותם מונה המערערת שכנגד הם: (א) העובדה שהבית שימש למגורים משותפים של בני הזוג ומשפחתם ממועד רכישתו ועד לשנת 2006; (ב) העובדה כי כספי המשכנתא שנלקחו בעת רכישת הבית שולמו במשך מספר שנים מחשבון משותף של בני הזוג; (ג) העובדה כי גם דירה נוספת אשר נרכשה ונרשמה על שמה של המערערת שכנגד מומנה מכספי משכנתא אשר ניפרעה מהחשבון המשותף של בני הזוג, וכי הדירה נמכרה ותמורתה שימשה בין היתר לתשלום חובות מס הכנסה של החייב לצורך מחייה שוטפת של התא המשפחתי כולו; (ד) העובדה כי כאשר הדירה הייתה מושכרת, דמי השכירות שמשו לתשלום עבור המשכנתא שנלקחה מהחשבון המשותף של בני הזוג.

לטענתה, אל מול חקירת הנאמן, היא הציגה ראיות רבות לכך שכוונת בני הזוג היתה להחריג את הבית מהרכוש המשותף ולכך שבמועד החתימה על הסכם הגירושין ראו בני הזוג את הבית כנכס הנמצא בבעלותה בלבד, עובדה שיש בה כדי להעיד על כך שההענקה נעשתה בתום לב. זאת ועוד, נושיו של החייב הם גופים בנקאיים וגופים מוסדיים, אשר חזקה עליהם כי עת דרשו מהחייב את כתב הערבות, בדקו את יכולתו הכלכלית בהתאם לנכסים הרשומים על שמו, ונודע להם דבר רישום הבית על שם אביבה בלבד, שכן הרישום הוא פומבי.

...

דין הערעור שכנגד להימחק על הסף.

לבסוף, ברי כי בחינת איזון המשאבים לא הייתה נחוצה מקום בו הגיע בית המשפט למסקנה כי התוצאה האופרטיבית לעניין ביטול ההענקה היא רישום מחצית מהזכויות בבית המגורים על שם הנאמן.

אשר על כן, דין הערעור להתקבל, כאמור בסעיף 32 לעיל; דין הערעור שכנגד להימחק על הסף; וכך אציע לחברי לפסוק, מבלי לעשות צו להוצאות.

ביום 20.10.2017 הוגשה על ידי הנאמן בקשה לביטול הענקה האמורה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ומשלא הוגשה תגובה מטעם המשיב, ביום 1.1.2018 הבקשה התקבלה וההענקה בוטלה.

בהמשך לכך אף הגישו בני הזוג בקשה לביטול הסכם המכר, בטענה כי לא היו מודעים לבקשת הנאמן לאישור הסכם המכר, שלא הובאה לידיעתם על ידי בא-כוחם.

הבקשה לאישור הסכם המכר הובאה לבית המשפט בתוך 90 הימים שהוקצבו לנאמן על ידי בית המשפט לעשות כן. אמת, ראוי היה להביא לידיעה פומבית את "הארכת" המועד להגשת הצעות.

...

בנסיבות העניין אפוא, בהתחשב בתמונה בכללותה, כמו גם בהתנהלות המשיב לאורך ההליך, באופיו של הנכס (משאין מדובר בדירת מגורים), באינטרס ההסתמכות של המערער ובשיקול שעניינו אמון הציבור בהליכי מימוש נכסים בהליכי חדלות פירעון, סבורני כי לא היה מקום להביא לבטלות הסכם המכר.

זאת בהיותו הנפגע הפוטנציאלי העיקרי בהליך זה. לפיכך הערעור מתקבל.

החייבים טענו כי בא כוחם דאז, מוכן לסייע לנאמנת בעיניין זה, תמורת תשלום שכרו בעיניין זה. החייבים לא העבירו ראיות כפי הבטחתם, אולם הנאמנת מצאה עצמה מחויבת להגיש את הבקשה לביטול הענקה וזאת בשל חובתה כלפי כלל הנושים (שכן ביטול השיעבוד, יביא להעברת הכספים בסך של כ- 1.4 מיליון ₪ מהנושה אל קופת פשיטת הרגל, לטובת הנושים שאינם מובטחים) ועל רקע הנחיית הכונס הרישמי.

עם זאת, הנאמנת הצביעה על כך שעוד בשלב מוקדם יותר היא ביקשה לקיים חקירה פומבית של החייבים על מנת ללמוד על שארע.

הנאמנת עמדה על בקשתה לביטול ההליך, נוכח מחדלי החייבים, במידה ויסתבר כי השיעבוד לנושה עומד בתוקף והכספים שנותרו במכירת הדירה על ידי הנושה המובטח יישארו בידי הנושה.

צו כנוס הנכסים ועיכוב ההליכים שניתנו להגנת החייבים, בטלים; צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד החייבים יבוטל בתוך 90 יום, על-מנת לאפשר לנושים לפעול להשגת צו כאמור בהליכים הפרטניים; שכרה של בעלת התפקיד ישולם בהתאם לכתב המינוי, והכונס הרישמי זכאי לשכר השגחה; היתרה שתיוותר לאחר תשלום הוצאות ההליך, אם תיוותר, תחולק לנושים שתביעותיהם אושרו.

...

לפיכך, הבקשה לביטול הענקה, נדחית.

החייבים יצרו סימן שאלה לגבי תוקף השעבוד שניתן לטובת הנושה, ונהנו מכך שההליך בשאלה זו (ולמעשה, בשאלה זו בלבד) המשיך להתנהל תקופה ארוכה מאד, כאשר בכל התקופה הארוכה שחלפה, התגבר הקושי בבדיקה אמיתית של פעולותיהם ושל החשד להברחת נכסים, קושי אשר הכריע את הכף למסקנה כי אין עוד כעת תועלת בהמשך ההליך.

אני מורה על ביטול ההליכים בתיק.