בקשה לביטול בדיקה פסיכיאטרית

כמו כן ביקש לבטל את בדיקת הפסיכיאטר אשר נקבעה לו ליום 31.5.21.

...

לטעמי יש בנסיבות העניין לראות את מועד הגשת התביעה 27.10.20 כמועד הגשת ערעור גם על החלטה זו. לא הוצגו בפני האבחונים הרפואיים, אך מתוך מסמך שהוצג על ידי התובע ומטענותיו שלא נסתרו עולה כי נכותו  נקבעה בשיעור 90% החל מחודש 11/2018 ומאז היא עומדת על שיעור זה. אשר על כן אני מורה כי עניינו של התובע יוחזר לוועדה לעררים לעניין אי כושר אשר תתייחס לנכות הרפואית של התובע החל מחודש 11/2018 ותקבע האם לאור שיעורה אין מקום לקבוע דרגת אי כושר החל מ- 15 חודשים שבתכוף לפני היום שבו הוגשה התביעה החוזרת.

סעיף 196 (ב) לחוק קובע: "הזכות לגמלה לפי פרק זה תתחיל בתום 90 ימים מהתאריך הקובע." "התאריך הקובע" מוגדר בסעיף 195 לחוק: "התאריך שבו עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי כושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים". נדחית טענת התובע לפיה מאחר והתובע לא עבד משנת 2015 הרי שהזכות לגמלה צריכה להתחיל מיד ביום הקובע.

לפיכך נדחות טענות התובע לגבי הרכב הוועדה הרפואית.

הליך הגישור לא צלח וביום 22.2.2018 הגיש הנאשם "בקשה לביטול מועד ההוכחות תוך המתנה להחלטת היועמ"ש בבקשה לביטול הליכים ו/או עיכובם ולחילופין בדיקה פסיכיאטרית למבקש לגבי כשירותו לעמוד לדין". במסגרת בקשה זו ביקש הנאשם, בין היתר, לבטל את כתב האישום כנגדו מחמת הגנה מן הצדק.

...

הבקשה נדחתה במסגרת החלטתי מיום 7.3.18 תוך שנקבע כי טענות הנאשם בכל הנוגע להתנהלות המאשימה כנגדו יתבררו במסגרת ההליך.

בתשובה העיד אורן "...ככל שאני מצליח להבין יש כאן סוג של אי הבנה שמייתרת את כל האישומים. בסופו של דבר הדרישה להריסה בוצעה הלכה למעשה באופן מלא, חלק מהמסמכים מראים די במקביל לעבודות שביצע הנאשם בהתאם להנחיית העירייה, התקיימו מגעים מול העירייה ואגף השימור על מנת להסדיר אותם וכפי שנעשה" (שם, עמ' 25-24, ש' 25, 2-1).

נוכח כל האמור לעיל, משמצאתי כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המבנה נשוא הצו לא נהרס וכי לא עומדת לנאשם טענת הגנה ברת תוקף, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי.

לסיכום לנוכח האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, עבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

ביום 16.4.17, ענתה העותרת, שהיא מבקשת לבטל את הבדיקה הפסיכיאטרית משום שהחוק לא מאפשר לפסיכיאטר מחוזי להזמין אדם לבדיקה פסיכיאטרית סתם ללא סיבה, אלא אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כאמור בסעיף 7 לחוק.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בעתירה ובתגובה המקדמית, הגעתי למסקנה שדין העתירה להידחות מהנימוקים הבאים: אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירתה של העותרת כנגד הוראת הבדיקה של ד"ר בן אפרים.

נימוק נוסף שבגללו דין העתירה להידחות הוא, שמדובר במעשה עשוי.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

לפניי בקשה לביטול כתב האישום, מכח הטענה שאין להשיב לאשמה הקבועה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982 (להלן: "החסד"פ") או מכח טענת הגנה מן הצדק, נוכח פגמים בכתב האישום וטענה לאכיפה בררנית, בהתאם לסעיף 149 לחסד"פ. רקע והשתלשלות העניינים בתיק זה הוגש נגד הנאשמים כתב אישום בגין ביצוע עבודה אסורה, בדרך של סגירת מרפסת בשטח של כ-14 מ"ר, שבוצעה בין ה-1.3.20 ל-8.3.21.

בפתח דיון ההוכחות, שהתקיים ביום 21.6.23, טען ב"כ הנאשמים כי לראשונה נודע לו מפי הנאשם 1 כי הוא חולה במחלת נפש ובקש כי נאשם 1 ישלח לבדיקה פסיכיאטרית לבדיקת שאלת כשירותו ואחריותו.

...

בבג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289 (1999) נקבע כי: "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא". באותו עניין הבהיר בית המשפט (בעמ' 304): "אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעיתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק." סבורני כי הנאשמים לא הציגו תשתית ראייתית מבוססת להוכחת טענותיהם ובנוסף לא עמדו בנטל הנדרש המוטל עליהם להוכיח כי לאורך זמן ובאופן שיטתי הרשויות לא אכפו עבירות דומות לשלהם (ראה ע"פ 3507/19 עבד אלסמד בורקאן נ' מדינת ישראל, 3.12.2020).

באלה הדברים, הבקשה לביטול כתב האישום אף מטעם זה נדחית.

סוף דבר נוכח דחיית טענותיהם המקדמיות של הנאשמים ובשים לב לקביעות הפסיכיאטר המחוזי בעניין הנאשם 1, יש לקבוע דיון לשמיעת פרשת ההגנה וסיכומים.

בית המשפט המחוזי דן בעירעור, שסומן ע"ו 15607-02-22, ובפסק דינו מיום 25.5.2022 נתן תוקף להסכמת באי-כוח הצדדים, שנוסחה כדלקמן: "מוסכם עלינו להחזיר את הדיון לועדה. בפני הועדה תוגש בקשה של המשיב להצגת ראיה חדשה. הועדה תידון בבקשה לכשתוגש. ככל שהועדה תכיר באישור של הפסיכיאטר שניתן לצורך החזקת נשק, רק אז יהיה המשיב רשאי לבקש לבדוק את המערער כדי להגיש חוות דעת רפואית מטעמו. פסק דינה של הועדה יבוטל והועדה תמשיך לידון בעיניינו של המערער כמפורט לעיל". בהתאם להסכמה ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המשיב ביום 19.10.2022 בקשה להוסיף כראיה חדשה את המסמך של ד"ר הידש מיום 1.3.2015.

...

לאור אי-הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, דין הערעור להידחות.

התוצאה משלא הוכח קשר סיבתי עובדתי, הערעור נדחה.

לאור דחיית הערעור, אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪.