בקשה לביטול איסור שימוש ברכב מושכר עקב עבירת נהיגה בשכרות

ב"כ המשיבה היתנגד לבקשה; הפנה לחומרת העבירה של נהיגה בשיכרות של אוכלוסיה מיוחדת; הפנה לכך שבעברו של המבקש ארוע נוסף של נהיגה בגינו נאסר שימוש ברכב אחר, וכן קיבל דו"ח נוסף בנהיגה עם הרכב נשוא הבקשה, כפי שעלה מחקירתו; וכי אין בנסיבות בהן המבקש שוכר את הרכב מהמבקשת כדי להצדיק את ביטול או קיצור תקופת הפסילה המנהלית, שכן מדובר אך בפגיעה כלכלית של המשך תשלום השכירות.

" לגופו של עניין, על פי הוראת סעיף 57א(א)(2) ניתן להורות על איסור מינהלי על שימוש ברכב למשך 30 יום, לאחר שימוע, אם היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שסעיף 62(3) לפקודת התעבורה כלול בה. התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המישטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב.

...

בענייננו, שאלת קיומן של ראיות לכאורה אינה שנויה במחלוקת; ולאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני (וכלל בין השאר את דוח הזמנה לדין וכתב אישום, מזכרים נלווים לדוח תנועה, דוח על עיכוב, דוחות פעולה, דוח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות מכשיר ינשוף, תעודת בלון, פלטים, טופס בדיקות מפעיל לינשוף בתחילת ובסיום משמרת, ותדפיס מידע פלילי-תעבורה), התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד המבקש כתב אישום בעבירה של נהיגה בשכרות.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין.

על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

ביום 30.5.20, בעקבות שימוע בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המישטרה על השבתה מנהלית של הרכב בו נהג מר אולג סיצ'וב (להלן – הנהג), פרטי, מסוג "יונדאי", מ.ר. 5974039, למשך 30 יום בגין עבירה לכאורה של נהיגה בשיכרות, לאחר שבדגימת אוויר נשוף נמצא אצלו רכוז אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף, של 577 מקרוגרם.

סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר מיהו בעל רכב: ""בעל" - אחד מאלה: (1) הבעל הרשום ברשיון הרכב; (2) לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות או הסכם מכר - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם; (3) לענין רכב הרשום על שם חבר בני אדם - מנהל פעיל, שותף או עובד מנהלי בכיר בחבר, האחראים לאותו רכב".

" על פי ס' 57ב(ג), רשאי בית המשפט לבטל את הודעת איסור השמוש או לקצרה: "אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב...". בעניינינו, מי שנהג ברכב הוא הבעלים של הרכב ועל כן שתי החלופות הראשונות אינן מתקיימות.

הפגיעה האפשרית במבקשת, הובאה בחשבון על ידי המחוקק, ובאה במטרה למנוע עבירות מסוג זה. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט נ' סולברג ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל (16.10.12): "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במילחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להלחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. " נוכח האמור, מאחר שמדובר בעבירה של נהיגה לכאורה בשיכרות, שהיא עבירה חמורה, ונוכח הראיות לכאורה בתיק, כשריכוז האלכוהול שנמדד, לכאורה, הוא 577 מ"ג, אני סבורה שאיסור השמוש ברכב למשך 30 יום הוא מידתי וסביר בנסיבות.

...

לאחר שבחנתי טענות הצדדים אני סבורה שהיות שהמבקשת אינה רשומה ברישיון הרכב כבעלים של הרכב, על פי סעיף 57ב, אינה מוסמכת להגיש את הבקשה.

מדובר בעבירה, לכאורה, חמורה, של נהיגה בשכרות, בריכוז אלכוהול של 577 מ"ג. יצוין שטענת ב"כ המבקשת שעקב מצב החרום ששורר במדינה יש להשיב למבקשת את הרכב, שמשמשה לפרנסתה ולהסעת בנה, דינה להידחות.

הפגיעה האפשרית במבקשת, הובאה בחשבון על ידי המחוקק, ובאה במטרה למנוע עבירות מסוג זה. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט נ' סולברג ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל (16.10.12): "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. " נוכח האמור, מאחר שמדובר בעבירה של נהיגה לכאורה בשכרות, שהיא עבירה חמורה, ונוכח הראיות לכאורה בתיק, כשריכוז האלכוהול שנמדד, לכאורה, הוא 577 מ"ג, אני סבורה שאיסור השימוש ברכב למשך 30 יום הוא מידתי וסביר בנסיבות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול הודעת איסור השימוש נדחית.

ביום 18.7.21, בעקבות שימוע בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המישטרה על השבתה מנהלית של הרכב בו נהג מבקש 1, סמיח עלי פארס (להלן – הנהג), פרטית, "סקודה", מ.ר. 02278080, למשך 30 יום, בגין עבירה לכאורה של נהיגה בשיכרות, לאחר שבדגימת אוויר נשוף נמצא אצלו רכוז אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף, של 320 מקרוגרם, העולה על רכוז של 50 מקרוגרם שנקבע לגביו בחוק.

" על פי ס' 57ב(ג), רשאי בית המשפט לבטל את הודעת איסור השמוש או לקצרה: "אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב...". הוראת סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדירה מיהו "בעל רכב": ""בעל" - אחד מאלה: (1) הבעל הרשום ברשיון הרכב; (2) לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות או הסכם מכר - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם; (3) לענין רכב הרשום על שם חבר בני אדם - מנהל פעיל, שותף או עובד מנהלי בכיר בחבר, האחראים לאותו רכב".

הנהג מסר ששתה בקבוק ביר, כחמש-שש שעות לפני שנעצר, וכעולה מדוח האכיפה, ניכשל בבדיקת מאפייני שיכרות, במבחני עמידה והליכה על קו. לאחר שהאזנתי לצדדים, ועיינתי בחומר המונח לפני, נוכח חומרתה של עבירה של נהיגה בשיכרות, שבוצעה על ידי נהג צעיר, וכמות האלכוהול שנמדדה, שהיא פי 6 מהכמות שמותרת לגביו בחוק, אני בדיעה שלא היתקיימו נסיבות מיוחדות שמצדיקות ביטול הודעת איסור השמוש או קיצורה.

...

הפגיעה האפשרית במבקשת 2, הובאה בחשבון על ידי המחוקק, ובאה במטרה למנוע עבירות מסוג זה. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט נ' סולברג בעניין אמברם: "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. " נוכח האמור, מאחר שמדובר בעבירה של נהיגה לכאורה בשכרות, שהיא עבירה חמורה, שבוצעה בנסיבות חמורות, בהיות מבקש 1 נהג צעיר, שהספיק לצבור לחובתו 2 הרשעות, ונכשל בבדיקת מאפיינים, ובכל אלה יש כדי להעיד על המסוכנות שניבטת מהמשך נהיגתו, אני סבורה שאיסור השימוש ברכב למשך 30 יום הוא מידתי וסביר בנסיבות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול הודעת איסור השימוש נדחית.

בפניי בקשה לביטול איסור שימוש מינהלי ברכב מ"ר 46-012-11 (להלן: "הרכב").

כאן אציין שהמחוקק היה ער לפגיעה בבעלים של רכב במקרה של איסור שימוש מינהלי גם כאשר הבעלים אינו מי שביצע את העבירה הנטענת אך קבע הסדר בדבר איסור השמוש ברכב, הסדר שנועד כדי למנוע "באופן פיזי מנהג כזה להשתמש ברכבו", הסדר אשר אושר בפסיקת בית המשפט העליון ככזה העורך איזון ראוי, חוקי, חוקתי ומידתי, בין הצורך להלחם בתאונות הדרכים ובנהיגה העבריינית לבין הפגיעה בזכות הקניין, ור' לעניין זה פסק הדין המנחה ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין אמברם").

כידוע, לא די באזהרה כללית כדי לצאת ידי חובה וכדי לעמוד בסייגים הקבועים בסעיף, יש צורך באזהרה ספציפית בנוגע לעבירות השכרות (ולעתים אף בה לא די, ר' עניין אמברם), עוד בחנתי, טרם החלטָתי, את מצבו של הרכב, השמוש שנעשה בו במהלך היום יום, הפגיעה בחיי היום יום של המבקש על כל ההשלכות הכרוכות בכך והחלופות התחבורתיות העומדות בפני המבקש ומשפחתו לרבות שכירת רכב חלופי, ותחבורה ציבורית.

...

במקרה דנן, גם שיקולים אלה מביאים אותי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות האמורות לעיל,  לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטת הקצין ואני דוחה את הבקשה.

ביום 17.11.23, בעקבות שימוע בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב, החליט קצין מישטרה על השבתה מנהלית של הרכב בו נהג אחמד סרחאן (להלן – הנהג), פרטית מסוג "יונדאי", מ.ר. 81-029-78, למשך 60 יום, בגין עבירות לכאורה של נהיגה בפסילה ונהיגה תחת השפעת אלכוהול.

עוד טענה המבקשת כי הרכב משמשה להגעה למקום עבודתה, בסחנין, בשעות הבוקר המוקדמות בהן אין תחבורה ציבורית בנמצא, וכי מצבה הכלכלי קשה ואינו מאפשר השכרת רכב חלופי.

" על פי ס' 57ב(ג), רשאי בית המשפט לבטל את הודעת איסור השמוש או לקצרה: "אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב...". לא מצאתי בטיעוני המבקשת שהיא עומדת באחד התנאים המצדיקים את היתערבות בית המשפט בהליך המינהלי.

...

אין בידי לקבל טענת הנהג לפיה נאמר לו במשטרה שאין צורך בהפקדה וכי מניין הפסילה יחל מיום החלטת הקצין, מהטעם שלא הונחה לה כל אסמכתא.

הפגיעה האפשרית במבקשת הובאה בחשבון על ידי המחוקק, ובאה במטרה למנוע עבירות מסוג זה. ראו דבריו של כב' השופט נ' סולברג בעניין אמברם: "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק...המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. " נוכח האמור, מאחר שמדובר בעבירות של נהיגה לכאורה בפסילה ובשכרות, שהן עבירות חמורות, ולאחר שלא הוכח בפני שנעשה מצד המבקשת, בעלת הרכב, כל שניתן למניעתן, כשהפסילה מקורה בעבירה חמורה לכאורה של נהיגה תחת השפעת סמים, והנהג לא נרתע מפסילתו המנהלית ושב וחזר, לכאורה, לבצע עבירות חמורות, כחודשיים בלבד, לאחר פסילתו, ולאחר שלא הפקיד רישיונו נוכח פסילתו הקודמת, אני סבורה שאיסור השימוש ברכב למשך 60 יום הוא מידתי וסביר בנסיבות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול הודעת איסור השימוש נדחית.