מונחת בפניי בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב.
כתב האישום מחזיק שתי עבירות נטענות, האחת של נהיגה בשיכרות מכוח סרוב לתת דגימה של אויר נשוף לפי דרישת שוטר והשניה של נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע לתקופה העולה על שנתיים (כחמש שנים ושבעה חודשים).
המישור הרביעי הוא שגם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, רשאי בית המשפט לבטל את איסור השמוש ברכב, או לקצר את התקופה שבה נאסר השמוש ברכב "אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב" (סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה).
אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה.
עיון בחומר הראיות מלמד, כי בהתאם לסעיף 2 לדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות (להלן:"דו"ח הפעולה") מיום 05.01.2024, הראתה בדיקת נשיפון שנערך למבקש על רכוז של 450 מקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף כאינדיקציה.
אין חולק שהשבתת הרכב בשל עבירה שעבר אחר עלולה לגרום קשיים לבעליו,
אך כאמור בפרשת אברבם האיזון בין קושי זה ליתר השיקולים הרלוואנטיים נערך במסגרת בחינת הבקשה לפי הוראות סעיף 57ב לפקדות התעבורה.
...
אני סבור כי חזקת השכרות יוצרת ראיות לכאורה לעניין הליך ביניים זה. אולם, בידי העורר האפשרות לשכנע כי על אף שקמה החזקה, אין הצדקה, מבחינת רף דיות הראיה בשלב זה, לפסול את רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים.
לאור כל האמור לעיל, המסמכים שמולאו על ידי נציגי המשטרה, תיעוד הבדיקות שנערכו והמפגש בין המבקש לנציגי המשטרה ועל אף טענות המבקש בקשר למחלת האסטמה, הרי שבשלב זה בידי המשיבה די והותר ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב.
אף אם היה נופל פגם בהחלטה שלא לזמן את בעלת הרכב, הרי שהדיון שנערך בבית המשפט כשהמבקש חופשי להביאה על מנת לשטוח את טענותיה מרפא פגם זה.
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בהחלטת קצין המשטרה ועל כן תיוותר תקופת איסור השימוש ברכב שמספרו 05005072 על מלוא תקופת 30 הימים שנקבעה.