לפני בקשה לביטול איסור מינהלי על שימוש ברכב, לפי סעיף 57ב לפקודת התעבורה.
"
על פי ס' 57ב(ג), רשאי בית המשפט לבטל את הודעת איסור השמוש או לקצרה:
"אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב...".
לא מצאתי בטיעוני המבקשת שהיא עומדת באחד התנאים המצדיקים את היתערבות בית המשפט בהליך המינהלי.
...
אין בידי לקבל טענת הנהג לפיה נאמר לו במשטרה שאין צורך בהפקדה וכי מניין הפסילה יחל מיום החלטת הקצין, מהטעם שלא הונחה לה כל אסמכתא.
הפגיעה האפשרית במבקשת הובאה בחשבון על ידי המחוקק, ובאה במטרה למנוע עבירות מסוג זה. ראו דבריו של כב' השופט נ' סולברג בעניין אמברם:
"במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק...המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. "
נוכח האמור, מאחר שמדובר בעבירות של נהיגה לכאורה בפסילה ובשכרות, שהן עבירות חמורות, ולאחר שלא הוכח בפני שנעשה מצד המבקשת, בעלת הרכב, כל שניתן למניעתן, כשהפסילה מקורה בעבירה חמורה לכאורה של נהיגה תחת השפעת סמים, והנהג לא נרתע מפסילתו המנהלית ושב וחזר, לכאורה, לבצע עבירות חמורות, כחודשיים בלבד, לאחר פסילתו, ולאחר שלא הפקיד רישיונו נוכח פסילתו הקודמת, אני סבורה שאיסור השימוש ברכב למשך 60 יום הוא מידתי וסביר בנסיבות.
לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול הודעת איסור השימוש נדחית.
