בקשה לבחינה מחודשת של החלטת משרד הפנים

טענות הצדדים המערערים טוענים כי בית הדין שגה בקביעתו ולפיה יש לדחות את הערר מחמת שהוי, זאת מאחר שתיקון נוהל רישום קטינים משנת 2015 סלל לשיטתם את הדרך להגשת הבקשה לבחינה מחודשת: "הנוהל יצר מציאות משפטית חדשה ולכן העילה נולדה רק אז, ובדיעבד. ז"א שהעילה נולדה רק ב-2015 ואנו לא תוקפים את ההחלטה משנת 2007 ולא את ההחלטה משנת 2006" (בע' 3 ש' 30 – 32 לפרוטוקול).

בהתייחסו לתיקון לנוהל רישום קטינים, המאפשר בחינה מחודשת של בקשה שסורבה, המשיב טוען כי הבקשה הרלבנטית בעיניינו של המערער היא הבקשה שהוגשה בשנת 2008, עת היה בן 14 שנים ותשעה חודשים, ולא הבקשה השגויה שהוגשה בשנת 2007.

בעע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים (20.5.13) (להלן – עניין דג'אני), נקבע כלהלן: "פסק הדין בעיניין דופש ניתן בחודש יוני 2008, ושינה את המצב המשפטי, באופן שאפשר את שידרוג המעמד במקרים חריגים, על אף חוק הוראת השעה. כלומר, את טענת השהוי יש לבחון בהתייחס למועד מתן פסק הדין בעיניין דופש, ולא ביחס להתרחשות האירועים עצמם". דברים אלה יפים לענייננו, ועל פיהם אין להעלות טענת שהוי בנסיבות שלפנינו, שבהן התגבשה העילה בחלוף שנים אחדות מהגשת הבקשה.

...

פסק הדין של בית הדין לעררים בית הדין קיבל את טענת המשיב כי דין הערר להידחות מחמת שיהוי.

המשיב סומך ידיו על פסק הדין, וטוען כי בצדק נדחה הערר מחמת שיהוי, בהפנותו לכך שבקשת המערערים משנת 2015 הוגשה בהיות המערער כבן 22, תשע שנים לאחר ההחלטה לדחות את הבקשה הראשונה (בשנת 2006) וחמש שנים לאחר ההחלטה להעניק לו היתר מת"ק (בשנת 2010).

מהמקובץ עולה כי המשיב לא הביא בחשבון בהחלטתו את נסיבותיה החריגות של הבקשה.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו: פסק הדין של בית הדין לעררים מתבטל.

לעניין קביעת בית הדין כי העירעור נגוע בשיהוי ניכר, טוענים המערערים כי אין המדובר בשיהוי, שכן אין הם תוקפים את ההחלטה שהתקבלה בשנת 2008, אלא מדובר בבקשה לבחינה מחודשת לנוכח הפסיקה המתייחסת למועד הגשת הבקשה.

המצב הנורמאטיבי בעיניין זה השתנה ביום 12.5.2002 עם קבלת החלטת הממשלה מס' 1813 שעניינה "הטיפול בשוהים בלתי חוקיים ומדיניות איחוד מישפחות בנוגע לתושבי רש"פ ולזרים ממוצא פלסטינאי". ההחלטה קובעת, כי משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי האיזור לקבלת מעמד בישראל, יקפיא הליכים תלויים ועומדים של תושבי האיזור; ולא ישדרג את מעמדו של מי שכבר מצוי בהליך המדורג למעמד גבוה יותר (עניין דג'אני, פסקה 7).

...

פסק הדין של בית הדין לעררים בית הדין לעררים קבע בפסק דינו כי דין הערר להידחות על הסף בשל מספר טעמים: ראשית, דחה בית הדין את טענת המערערים לפיה מועד הגשת הבקשה הראשונה לצורך בחינת מעמדו של המערער הינו מועד הבקשה בשנת 1998.

בית המשפט העליון עמד על כך, כי תוצאה זו, חרף הקושי האנושי הטמון בה, היא התוצאה המתחייבת מכוח הוראות החוק.

בהקשר זה ייאמר, כי אין בידי לקבל את פרשנות המערערים למונח "תושב אזור", לפיה בחינת מרכז חייו של המערער כיום מחייבת את המסקנה כי המערער איננו עוד תושב אזור, ועל כן אין להחיל עליו את הוראות חוק הוראת השעה.

אשר על כן הערעור נדחה.

בשולי פסק הדין, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים גם את הטענות לגבי משך ההחזקה במשמורת – אך הדגיש שלא מדובר בעונש, כך שהתארכות השהייה במיתקן גבעון עשויה להצדיק בחינה מחודשת של הסוגיה.

כך או כך, לאחר שהתברר כי הבקשה מיתהדרת בנוצות משפטיות עקרוניות לא לה, הרי שאין מקום להדרש בגילגול שלישי להשגות הקונקרטיות על האיזון שערך משרד הפנים במסגרת ההחלטה העדכנית, שהרי – "בקשת רשות לערער ב'גילגול שלישי' על החלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בעירעור על החלטה של בית הדין תבחן על פי אמת מידה מצמצמת, בשים לב למקצועיותו ולמומחיותו של בית הדין, ותתקבל כ[כלל מקום]שבו מתעוררת סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים" (בר"ם 8622/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (19.6.2019); בר"ם 4535/16 אחסין נ' שר הפנים, פסקה 18 (2.11.2016)).

יהיו אשר יהיו הפגמים שדבקו בהחלטה המקורית, ההחלטה העדכנית העומדת כעת למבחן התקבלה לאחר שמשרד הפנים בחן את טיעוני המבקשים – והעליונות שניתנה לשיקול הבטחוני מבוססת על הערכות מקצועיות לגבי הסיכון הישיר הנשקף מהמבקש (ראו עניין דקה, פסקה 41).

...

הכרעה דין בקשת רשות הערעור להידחות.

נוכח המסקנה כי המבקשים לא הוכיחו שאין היתכנות להרחקת המבקש, הרי שדין בקשת רשות הערעור להידחות גם ביחס לרכיב האחרון – קרי, צו המשמורת.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא, על כל רכיביה, מן הטעמים שפורטו לעיל.

המבקשת עררה על החלטה זו וביום 28.11.2018 הורה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין), בהסכמת הצדדים, על החזרת עניינה של המבקשת לבחינה מחודשת לפני הועדה (להלן: ההחלטה בערר הראשון).

זאת ועוד, בית המשפט לעניינים מנהליים כמו גם בית הדין לעררים נדרשו למכלול הנסיבות שהציגה המבקשת, ובכלל זאת לקשריה המשפחתיים והחבריים בישראל, אך מצאו כי אין באלו כדי להתערב בהחלטת המנכ"ל. לבסוף, לא מצאתי כי גם טענת המבקשת לשהוי בקבלת ההחלטה בעיניינה מצדיקה בנסיבות המקרה לקיים דיון נוסף לפני ערכאה זו (ראו והשוו: בר"ם 8060/20 שופ נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (25.1.2021); בר"ם 6084/19 בילצקיה נ' משרד הפנים – מנהלת תחום אשרות וזרים, פסקה 6 (23.12.2019); בר"ם 6779/17 קרזן נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (6.9.2017)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

כללי העתירה שבכותרת מופנית כנגד החלטת משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "המשיבה") מיום 15.2.23 לדחות את בקשת העותרת, שהנה אזרחית ישראל, להנפיק לה תעודת זהות, חלף תעודת זהות קודמת בה החזיקה ואשר איננה בתוקף עוד (להלן: "ההחלטה").

כך גם, אין בעובדה שבעבר הונפקה לעותרת תעודת זהות, כדי להקים זכות כי תחודש לה תעודת הזהות גם בעתיד, ושעה שמוכח למועד החידוש הנ"ל, כי היא אינה "נימצאת בישראל". הצורך במדיניות אחידה מצד המשיבה , מחייבת גם היא, מבחנים ברורים ואחידים לבחינת הבקשות שבפניה.

...

לטענת באת-כוח העותרת, המשיבה ראתה בהעדרו של נכס מגורים בישראל, על שם העותרת, כנימוק סף המצדיק כשלעצמו מסקנה כי מרכז חייה אינו בישראל, והדבר שגוי.

דיון והכרעה לאחר בחינה, העמקה ואיזון הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבוע שהחלטת המשיבה, לראות בעותרת כמי שלא הוכיחה כי היא "נמצאת בישראל" כדרישת סעיף 24 לחוק המרשם, הינה החלטה בלתי סבירה אשר נכון להתערב בה. מעבר לנדרש נוכחתי כי העובדות והמבחנים אותם שקלה, בחנה ויישמה המשיבה, הינם שיקולים רלוונטיים וכי העובדות והמבחנים הנ"ל לא מובילים למסקנה שונה מזו שקיבלה המשיבה, באופן המלמד על חוסר סבירות.

בשולי פסק הדין אוסיף כי נחה דעתי, שהוראות הדין ונוהלי המשיבה נותנים מענה, ומאפשרים התנהלות של תושב שאינו בעל תעודת זהות, בתחומי ישראל, לרבות מתן אפשרות להזדהות ולפעול מול רשויות וגופים שונים, באמצעות תעודה מזהה אחרת, דוגמת דרכון, וכפי שהדברים גם מאוזכרים בבגץ 393/18 שהוזכר לעיל.

לסיכום אם כן, אני מורה על דחיית העתירה.