בקשה לארכה להגשת עתירה מנהלית בעניין זכאות לדיור ציבורי

אפילו סבור העותר כי יש בפיו טעמים מוצדקים לבקשת הארכה להגשת העתירה באיחור כה רב, עליו לבקשת רשות לעשות כן. דומה איפוא, כי מוטב היה להמנע מהתוספת לכותרת הבקשה, שאף באה לידי ביטוי בנימוקיה, שלפיה בקשת הארכה הוגשה "מטעמי זהירות יתירה בלבד". עקרי העובדות הדרושות העתירה הנדונה הוגשה כאמור, בעיניין החלטת הועדה מיום 9.6.2020, שעל-פיה אושרה בקשת גרושתו של העותר שלפיה לאחר גירושיהם היא תישאר לגור בדירה הציבורית שבה גרו.

בעתירתו התבקשו הצוים הבאים: צו המצהיר על בטלות החלטות המשיב ועל היותן לא סבירות; צו המחייב את המשיב לפעול לפינוי גרושתו של העותר מהדירה; צו המורה למשיב לאשר לעותר קבלת סיוע מוגדל בשכר דירה בהיותו זכאי לדיור צבורי וזאת עד חזרתו אל הדירה.

במישור הסובייקטיבי, העותר היתנהל כמי שויתר על זכותו להשיג על החלטת הועדה; במישור האובייקטיבי המיתמקד בצדדים שלישיים, הרי שגרושתו של העותרת כבר הסתמכה על החלטתה החלוטה של הועדה וכי מדובר בהסתמכות לגיטימית; העותר אף לא הצביע על פגיעת המעשה המינהלי שבעניינו הוגשה העתירה בשלטון החוק, באופן המצדיק היתערבות בהחלטת הועדה ומכל מקום, לנוכח היתנהלותו הנגועה בחוסר תום לב, כאמור לעיל, אין הצדקה להעתר לבקשתו.

...

כמובא בתמצית לעיל, כלל המידע שעמד לפני הוועדה וכן העובדה אשר נראה כי אינה שנויה במחלוקת, שלפיה העותר עזב את גרושתו וחי עם אישה אחרת שממנה נולדו לו ארבעה ילדים, תומכים במסקנה שלפיה ספק רב אם יש ממש בטענותיו כי הוא גר בדירה בפועל בכל השנים הרבות האחרונות.

סיכום ותוצאה מהטעמים שעליהם עמדנו נמצא כי העתירה הוגשה באיחור ואף הוגשה בשיהוי ניכר ולפיכך אין הצדקה להיעתר לבקשת הארכה להגשת העתירה.

לפיכך, בקשת הארכה נדחית ואף העתירה נדחית על הסף.

סעיף 1א לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי קובע כדלקמן: "בקשה לקביעת זכאות לדיור צבורי תוגש למשרד הבינוי והשיכון: משרד הבינוי והשיכון יודיע למבקש, בתוך 30 ימים ממועד הגששת הבקשה, אם הוא עמד בכללים ועל הדרכים להגיש או לערער על ההחלטה בעיניינו." בסעיף זה לא נכתב שרק מי שמבקש להיות דייר ממשיך יכול להגיש את הבקשה, ונראה שגם התובעת יכולה להגיש בקשה לעניין דייר ממשיך, בהיעדר שתוף פעולה של מי שמתגורר בדירה.

על כן, גם אם הבקשות לביטול פסק הדין תדחינה, אזי יש לאפשר לנתבעים 1 ו-3 תקופת זמן על מנת שיפנו לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה להארכת מועד להגיש עתירה מינהלית כנגד החלטות משרד השיכון, וכן להגיש תביעה לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי האם יש להם זכויות של דיירים ממשיכים בדירה לפי חוק הגנת הדייר.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל אני דוחה בקשת הנתבע 1 ואת בקשת הנתבע 3 לבטל את פסק הדין שניתן בענייניהם בתיק זה. יחד עם זאת, ניתנת לנתבעים 1 ו-3 ארכה של 90 יום מהיום, על מנת לפנות בעתירות מתאימות לבית משפט לעניינים מינהליים בעיניין החלטות הועדה העליונה של משרד השיכון וכן לבית משפט השלום בעיניין זכויותיהם הנטענות על פי חוק הגנת הדייר.

...

יחד עם זאת, סבור אני שיש לאפשר לנתבעים 1 ו-3 לפנות לבית משפט לעניינים מנהליים בבקשה להארכת מועד להגיש עתירה מינהלית נגד משרד השיכון על ההחלטה שלא להכיר בהם כדיירים ממשיכים בדירה.

כמו כן, סבור אני שהנתבעים 1 ו-3 לא מיצו את טענותיהם על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל אני דוחה בקשת הנתבע 1 ואת בקשת הנתבע 3 לבטל את פסק הדין שניתן בענייניהם בתיק זה. יחד עם זאת, ניתנת לנתבעים 1 ו-3 ארכה של 90 יום מהיום, על מנת לפנות בעתירות מתאימות לבית משפט לעניינים מנהליים בעניין החלטות הוועדה העליונה של משרד השיכון וכן לבית משפט השלום בעניין זכויותיהם הנטענות על פי חוק הגנת הדייר.

ביום 31.5.2020 ניתן פסק דין בו נדחתה הבקשה להארכת מועד, כשהטעם העקרי לדחיית הבקשה היה חוסר ניקיון כפיו של העותר, שטען שם (בדומה לטענותיו בהליך דנן) כי בין השנים 2008-2014 מימש סיוע בשכר דירה על בסיס חוזי שכירות פקטביים, כשבפועל, על פי הטענה, התגורר בדירה הציבורית.

משיבה 1 טענה כי יש הצדקה לדחות את העתירה על הסף גם בשל הכלל בדבר עתירה המוגשת בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב, ונטען שלא ניתן להונות את המדינה ולבקש על סמך הונאה זו סעד מבית המשפט לעניינים מינהליים (שעניינו קבלת זכויות מהמדינה).

נטען כי הנטל להוכיח מגורים עם הדייר החוזי במועדים הקבועים בחוק לצורך הכרה במעמד של "דייר ממשיך" הוא על הטוען לזכות, ונטען כי העותר לא הרים נטל זה. נטען כי בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי ולנוהל 08/19 ישנה הגדרה ברורה לשאלה מיהו דייר ממשיך, וישנו פירוט של התנאים והקריטריונים שרק בהתקיימותם המצטברת יכול המבקש להיות מוכר כדייר ממשיך.

...

יש להעיר כי דווקא העובדה שלכאורה קיימת חפיפה מסוימת בין המועד בו מימש העותר סיוע בשכר דירה על סמך חוזה פיקטיבי לכאורה שהציג, לבין מועד בו הוא מופיע כמתגורר בדירה לפי דוחות ביקורי המעגל (הכוונה היא לטענת העותר בהתייחס לדוח מיום 12.3.2014 שהוגש וסומן ת/1, בו מופיע העותר כמתגורר בדירה, כאשר העותר המשיך לממש סיוע בשכר דירה ברציפות בין יוני 2013 ועד מאי 2014), דווקא מחזק את המסקנה כי דוחות ביקורי המעגל בין השנים 2009-2013 מדויקים, וכי העותר אכן לא התגורר במועדים אלה בדירה ולא הצהיר על מגורים כאמור.

הואיל והעתירה נדחית לגופה לא מצאתי לדון בטענות בדבר דחיית העתירה על הסף, אם כי יוער שעל פניו נראה שיש ממש בטיעוני משיבה 1 בדבר חוסר ניקיון כפיו של העותר, שמצהיר שהציג חוזים פיקטיביים בפני משרד הבינוי והשיכון ועתה מנסה לבסס טיעון משפטי לזכאות לזכויות על בסיס הונאה זו, עולה לכדי חוסר ניקיון כפיים המצדיק דחיית העתירה על הסף.

כתוצאה מכל האמור לעיל, העתירה נדחית.

בקשה למתן ארכה להגשת עתירה מנהלית, על החלטת המשיב מיום 1.3.23 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לקבלת זכאות לדיור צבורי, עד למועד הגשתה בפועל ביום 15.10.23.

עוד טוען המשיב, כי טענת האפליה נדונה ונדחתה בפסק דין חלוט, כך שאין בדחיית הבקשה דנן כדי למנוע ביקורת שיפוטית ביחס לטענה זו. עוד מפנה המשיב לכך שהעותר נימנע מצרוף הבקשה האחרונה שהגיש לועדת המשרד, ומעיון בה עולה כי הנימוקים שפרש בבקשתו נוגעים אך ורק לנסיבות חייו ולטעמים אישיים חריגים המצדיקים לטענתו הכרה בזכאותו לדיור צבורי, אך אין בה כל נימוק או טענה לאפליה לכאורה ואילו העתירה התוקפת את ההחלטה מתייחסת לטענת האפליה בלבד.

...

לפיכך, פנה לבית המשפט המחוזי והגיש ערעור על החלטת הסירוב (עש"א 453354-05-23) וביום 20.9.23 נדחה הערעור.

בחינת יסודותיו של השיהוי המנהלי מובילה למסקנה כי יש לדחות את בקשת העותר, שכן באשר לשיהוי הסובייקטיבי, הנימוק היחיד של המתנה לכאורה לקבלת סיוע משפטי לא יכול לעמוד בנסיבות תיק זה. העותר נמנע מלפרט מתי פנה לסיוע משפטי ומדעו השתהה מעת שנדחתה בקשתו לקבל סיוע, ובוודאי לאחר שבית המשפט המחוזי דחה ערעורו על החלטת הסירוב לייצוג.

מצאתי כי אין לחסום את המבקש בשלב זה מהגשת העתירה מנימוקים אלה, אף אם לגופו של עניין ימצא בית המשפט, בסופו של יום, לדחותה.

לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את המועד להגשת העתירה עד למועד הגשתה.

לטענת העותר בעע''מ 2150/22 אסיס ה' משרד הבינוי והשיכון (27.3.23) (להלן : "עניין אסיס") שניתן לאחרונה בבית משפט העליון, בעירעור שהגיש דייר ממשיך על פסק דין בעתירה מנהלית, קיבל בית המשפט אה טענותיו בעירעור בדבר הגדרתו כדייר ממשיך בדיור הצבורי, ובאופן תקדימי השופטים הביעו תרעומת על שיטת ביקורי המעגל של עמידר, ועל הדרך שבה החברה מתעמרת בדיירים שלה, ועל קלות הדעת והשיטה שלפיה הם מחליטים לגרש דיירים מביתם.

העתירה הוגשה רק ביום 29.5.2023 ובחלוף למעלה משנה, ומבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית כמצוות תקנה 3(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות").

בעניינינו החלטת הוועדה ביום 20.2.2022 דחתה הוועדה העליונה את בקשת העותר לקבלת זכאות כדייר ממשיך בדירה הציבורית ופרטה את נימוקי דחיית הבקשה במכתב ממועד זה שנשלח לעותר (העתק פרוטוקול הוועדה העליונה, החלטתה מיום 20.2.2022 ומכתבה לעותר צורפו כנספח 6 לתגובת משרד הבינוי והשיכון).

...

משכך, דין העתירה סילוק על הסף מחמת שיהוי בהגשתה.

אציין כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ושמעתי את טענותיהם בעל-פה לא מצאתי כי בנסיבות עניינו של העותר, שאיני כלל מקלה ראש בקשייו, עלה בידו להצביע על טעם ראוי להתערבות בהחלטה שנתנה בעניינו על-ידי הוועדה העליונה המשמשת כגוף הציבורי המקצועי שהוסמך לכך על פי הדין, ודן בבקשת העותר על יסוד תשתית עובדתית ראויה ואף הגיע למסקנה באופן ראוי וסביר.

לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית.