בקשה לארכה להגשת ערעור על פסק דין חלוט

הרשמת אפרת קוקה לפני שתי בקשות: בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור מטעמה על פסק דינו החלקי של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע מיום 29.9.2023 (הנשיא צבי פרנקל ונציגי הציבור הגב' אליזבט סקירה-טל ומר אברהם אמרגי; ת"צ 6319-03-16, להלן: פסק הדין החלקי), ומנגד, בקשת המשיבות לסילוק העירעור שהגישה המערערת על הסף, מפאת איחור בהגשתו.

כפועל יוצא, סבורות המשיבות, שקיים איחור קצוני של למעלה מחמש שנים בהגשת ההליך הערעורי על ידי המערערת, ככל שהוא מתייחס להחלטה בבקשת האישור, שהיא לטעמן החלטה "חלוטה". אלא, שהמשיבות לא הצביעו על מקור בדין לביסוס טענתן זו, ונראה שהיא אינה מתיישבת עם הוראות הדין והפסיקה הנוהגת.

...

אין לקבל את טענת המערערת בתגובתה מיום 23.1.2024, לפיה היתה רשאית להגיש את ערעורה ביום 1.1.2024 לנוכח החלטת בית הדין מיום 31.12.2023, בה צויין כי "בכוונת בית הדין להיעתר" לבקשה להארכת מועד.

לאמור יש להוסיף, כי אף שלא ניתן לקבוע בשלב זה שסיכויי ערעור המערערת הם מובהקים, מכל מקום, יש להיעתר לבקשה להארכת מועד גם לנוכח חשיבות הסוגיות העומדות לדיון בערעור, אשר יש מקום להביאן לבחינת ערכאת הערעור.

טעמים אלה, די בהם על מנת להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי.

סוף דבר - כתב הערעור אשר הוגש על ידי המערערת ביום 1.1.2024, מתקבל לרישום.

בקשת התובעים מיום 19.5.2022 להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין החלוט, לא נדונה לגופה.

...

לא מצאתי כי בשלב זה עלה בידי הנתבעים להראות כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

טענת הנתבעים לסילוק על הסף מחמת חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט נטענה בעלמא וללא כל בסיס, ודינה להידחות.

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף- נדחית.

לטענת המשיבים, במועד הגשת הבקשה פסק הדין הפך לחלוט, מאחר שהמועד הקבוע בחוק להגשת העירעור חלף, והיותו חלוט הנה בגדר זכות קנויה עם אופי מעין קינייני שאין הצדקה לפגוע בה. עוד טוענים המשיבים, כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר לעניין העובדות הנטענות בה, וקיומו של פסק הדין ידוע למבקש ולבא כוחו מאז 1.11.23, משלא נטען אחרת בבקשה, וממילא ניתן היה לבקש ארכה לפני שחלף המועד, או להעביר למייצג אחר, ואפילו לא צוין בבקשה כמה זמן חלף מאז המועד להגשת העירעור.

דיון בהתאם לתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 המועד להגשת ערעור על פסק דין הוא 60 ימים מיום שהומצא למערער ועל כן המועד להגשת העירעור על פסק הדין שניתן ביום 1.11.23 ונצפה ע"י ב"כ המבקש, באותו מועד, חלף ביום 29.01.24 ולא כנטען על ידי המבקש (31.1.24 או 1.2.24)- זאת בשים לב לסעיף 4 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חרום מיוחד) התשנ"א - 1991, ולכך שמצב החרום הסתיים ביום 30.11.23.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד". טענות המבקש הן כי האיחור נעוץ בסיבות הקשורות בו ובבא כוחו, טעמים, אשר ככלל אינם מהווים "טעם מיוחד": "ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין .., ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ" בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל (14/3/2011).

על כן, משלא הוכח טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, וכי סיכויי הערעור טובים, אין מקום להיעתר לבקשה.

אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור.

לפניי בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטתי מיום 31.03.2024, בגדרה נדחתה בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 28.12.2022 אשר ניתן ברע"צ 19501-11-22 (כב' השופטת רביע ג'באלי), אגב חיובו של המבקש בהוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

עתה, בתום חצי שנה מאז ההחלטה האחרונה ולאחר למעלה משנה מאז מתן פסק-הדין בבקשת רשות העירעור, ביום 31.03.2024 פנה המבקש בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור; המבקש טען בין היתר, מתנהלים נגדו שישה תיקי הוצאה לפועל, כאשר פסקי הדין אינם סרוקים, ואין לו אינדיקאציה בדבר מקור החיוב.

ככל שיצא מפתחה של ערכאה שיפוטית פסק-דין כלשהוא המחייב את המבקש בתשלום, והוא אינו נכון לשיטתו, עליו לפעול בהתאם להוראות הדין; ציפייתו לקבל מסמכים מלשכת ההוצאה לפועל דוקא במסגרת בקשה למתן החלטה בעיניין, בגין חוב פסוק וחלוט, הנה, איפוא, תמוהה.

...

העובדה כי נותרה לה אפשרות דיונית כלשהי שעדיין לא מוצתה על ידי המבקש (דבר המפליא כשלעצמו), לבקש את הארכת המועד, אין משמעה כי קיימת הצדקה להיעתר לה, ואף בית המשפט העליון ציין כי "איני נוקט כל עמדה באשר לגורלה של בקשה שכזו, ככל שתוגש". על המבקש הארכת מועד שכזו להראות כי קיימים סיכויים להליך בו הוא נוקט וכן להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים פניה שכזו לבית-המשפט, וזאת כמצוות תקנה 176 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

בשל התנהלות זו של המבקש ניתנה החלטתי כפי שניתנה וזאת בין היתר בהפנייה להחלטה אחרת בעניינו כפי שניתנה על ידי לאחרונה בבקשה לפטור מאגרה בעת"מ (נצרת) 18042-01-24 אר-שם תעשיות חצור בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו, 22.02.2024).

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה ומשהבקשה להוצאת צו הירושה הוגשה שלושה ימים לאחר החלטת בית הדין האיזורי, אשר היה תחת הרושם כי היורשים נמנעים מלפעול בעיניין, מתבקשת המסקנה כי היורשים "נימנעו מלהביא לידיעת בית הדין האיזורי את כוונתם לפעול להוצאת צו ירושה במועד סמוך". טענות הצדדים בעירעור המערערים טענו כי המשיבה הגישה את הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לאחר המועד ולאחר שפסק הדין כבר הפך חלוט; בעקבות פסק הדין פתחה המשיבה בהליכים משפטיים שונים, בכללם הפנייה לבית הדין הארצי כמו גם הליך בבית המשפט לעינייני מישפחה למינוי מנהל עיזבון, במסגרתו הוברר לה כי המערערים פנו לבית הדין הרבני לשם הוצאת צו ירושה; המשיבה לא ציינה כי היו אלה המערערים בעצמם שעדכנו את בית המשפט לעינייני מישפחה על הליך בקשת צו הירושה; ב"כ היורשים ידע אף הוא רק בסמוך למועד ההודעה לבית המשפט לעינייני מישפחה (22.6.2023) על הליך זה. שכן, בא כוחם לא טיפל ולא היה מעורב כלל בהליך הוצאת צו הירושה המדובר, ולא קיבל גם כל עידכון מהיורשים בעיניין זה; הליך הוצאת צו הירושה ניפתח על ידי המערער 2 לבדו, אשר לא היה צד להליכים שנוהלו בפני בית הדין האיזורי וכלל לא היה מעורב בהם, שכן ההליכים בבית הדין האיזורי נוהלו על ידי המערערת 5; בקשתו של המערער 2 להוצאת צו הירושה הוגשה לבית הדין הרבני באשקלון ביום 9.2.2023, לאחר שביום 6.2.2023 כבר ניתנה החלטת בית הדין האיזורי בבקשת המשיבה לעיון מחדש בפסק הדין, כך שפתיחת הליך צו הירושה נעשתה "כאשר כל ההליכים בבית הדין קמא הסתיימו", והמערערים אף הצביעו על כך בתגובתם מיום 12.7.2023; מכתבי הטענות שהגישו המערערים, מהם קבעה הרשמת כי משתמע שידעו על צו הירושה ולא עידכנו את בית הדין, אין ללמוד כמסקנת הרשמת.

...

לטעמנו, אין די בכך שהמערערים ציינו בהודעתם מיום 5.7.2023 כי הגישו בקשה להוצאת צו ירושה, ובמועד זה היה עליהם להבהיר כי הוצא צו ירושה והליך הבקשה להארכת מועד אינו רלוונטי.

לנוכח האמור, אנו מחייבים את המערערים בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 4,000 ₪.

סוף דבר הערעור נדחה.