בקשה לאכיפת הסכם גירושין והפרת התחייבויות

בתאריך י"ט באלול תשע"ו (22.9.2016) היתקיים דיון בתביעת המבקש לאכוף את הסכם הגירושין ולחייב את האשה להעביר את מלוא זכויותיה בדירה למבקש תמורת 450,000 ש"ח. מאידך גיסא טוענת הנתבעת שהתובע לא שילם בזמן ומחירי הדירות ב[א'] עלו משעת חתימת הסכם עד היום ביותר מעשרים אחוז ולכן יש לשום את הדירה כיום לפי ערכה הנוכחי.

האשה המשיכה לגור בדירה ולא פנתה לבית הדין בתביעה בגין הפרת ההסכם [באי־תשלום במועד], למעשה היה לה אינטרס להמשיך לגור בדירה.

האם ההיתחייבות הייתה בטעות בגלל שינוי המחירים? לשון הסכם הגירושין בסעיף 19 היא: "[...] האב ירכוש מהאם את זכויותיה בדירה, בהעברה אגב גירושין, וזאת בתמורה לסך 450,000 ש"ח, כך שהוא יהיה בעלים על כל הדירה [...] לצורך כך תחתום האם על ייפוי כוח בלתי חוזר [...]" ובסעיף 20: "[...] האם מתחייבת לפנות הדירה [...] תוך תשעים יום מהמועד שיציג בפניה אישור משכנתא מבנק או כל מיסמך אחר שיוכיח שבידו לשלם לה סך 450,000 ש"ח." מבואר מלשון ההסכם שאינו לשון קניין שחל בשעת חתימת ההסכם אלא לשון התחייבות של האשה למכור את חלקה בדירה לבעל וכנגדה – התחייבות הבעל לשלם את הכסף עבור חלקה.

...

ועיין בפסק דין של בית הדין האזורי באר שבע (תיק 904448/3), במקרה הדומה למקרה בתיק המונח בפנינו, שהגיעו למסקנה זהה, כדלהלן: "ונראה לחלק בין נדונו של התוספות לבין המקרה שלנו, שהרי שינוי משמעותי בשער עד כדי כך שמשכו במאתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה הוא שינוי לא שכיח. מה שאין כן עליה במחירי הדירות, שהוא שינוי תדיר במחוזותינו, משום כך הבעל לשעבר אינו יכול לטעון שלא היה סבור שהמחיר ישתנה." בנוסף לכך , עיין שם בפסק הדין הנ"ל, שהוכיחו שהסכם שיש בו התחייבות להעברת זכויות, בפרט שנעשה בבית הדין, נחשב כקניין וכהעברת הזכויות בפועל.

וזו לשון הט"ז שם: "מה שכתב תחילה שהקניין היה על מנת שיכתבו השטרות [...] נראה לי דהתם לא היה המנהג לכתוב התנאים כמו שהוא בזמן הזה, אלא עיקר הקישור היה מה שנעשה בפני עדים [...] מה שאין כן בזמנים אלו שכל קישור השידוך הוא בכתיבת התנאים, ממילא כל שעשו קנין תחילה בפני עדים וכתבו ראשי פרקים כנהוג, אם כן אף אם לא אמרו שיכתבו תנאים אחר כך, כאומר בפירוש שיכתבו התנאים, ואם כן יכולים כל אחד לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל [...]" וכן בבית שמואל (שם ס"ק טו), הסכים עם דברי הט"ז שתמציתם: הואיל והמנהג הוא לכתוב כתב תנאים אחרי כתיבת ראשי פרקים וקבלת קניין, אם כן ראשי הפרקים ואף הקניין שנעשה עליהם אין להם חלות ותוקף עד לכתיבת התנאים, שנחשב הדבר כאילו התנו ביניהם שכתיבת ראשי הפרקים – תוקפה תלוי בכתיבת התנאים בהמשך, וממילא כל עוד לא נכתבו התנאים יכול כל אחד מהם לחזור בו. לפי זה, יש לומר ביחס שווה בנוגע ל'זיכרון דברים' שקדם לחוזה מכר דירה, שכיוון שהנוהג הוא לכתוב חוזה מפורט על ידי עורך דין לאחר כתיבת 'זיכרון דברים' בין המוכר והקונה, הרי הוא כאילו התנו ביניהם שתוקף העסקה וזיכרון הדברים, יהיה בעת שיחתמו על חוזה מכר מפורט, וממילא כל זמן שלא נכתב החוזה יכולים לחזור בהם לשיטת הט"ז והבית שמואל.

נראה לי להוסיף על הדברים כדלהלן: כתיבת סכום נקוב ומפורש בהסכם אינה נותנת מקום לפרשנויות אלא אם כן חלו שינויים קיצוניים ביותר בין תקופת ההסכם לתקופת מימושו.

לפני שתי תובענות שהוגשו ע"י האשה המתינהלות בין הצדדים: תלה"מ 56187-03-21 – תביעה לאכיפת הסכם גירושין והליכי ביצוע לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט לעינייני מישפחה תשנ"ה-1995; תלה"מ 2429-05-21 – תביעה למזונות ומדור; רקע עובדתי: התובעת והנתבע (להלן גם: "האשה" ו-"האיש"; יחד: "הצדדים" או "בני הזוג"), ניהלו מערכת זוגית משנת 2007 ונישאו זל"ז כדמו"י ביום 11/12/2014.

מכל אלה מבקשת התובעת לקבוע סנקציה כספית על כל הפרת חיוב כספי מצד הנתבע, וכן כל סעד נוסף בגין הפרת התחייבויות הנתבע והפרת חובת תום הלב בקיום ההסכם והפרת חובת גילוי נתונים רלוואנטיים.

בהסכם הגירושין התחייב האב לקחת חלק בנטל גידול הקטינות, אך הוא מפר באופן שיטתי את הסכמות הצדדים, הן בנוגע למזונות הקטינות, והן בנוגע להסדרי השהות שנקבעו.

...

אני סבור, כי לקטינה בת 4.5 שנים עם אסטמה קשה המלווה בצורך בטיפול והשגחה תמידיים יש לקבוע דמי טיפול ראויים, שלא יפחתו מסך של 1,000 ₪ לחודש, על דרך האומדנא.

לעניין טענות הנתבע בדבר הצורך בפתיחת הסכם הגירושין כולו, כתוצאה משינוי המזונות, אין בידי לקבל טענה זו. העובדה כי האב לקח על עצמו תשלום החובות המשותפים נעשתה בד בבד עם ויתור התובעת על זכויותיה בעסק של הבעל, שכפי שהוכח לעיל הוא עסק מניב ומתפתח.

עוד מצאתי לציין כי התובעת עתרה להשתתפות האב במחצית הוצאות חריגות של חינוך ורפואה (סעיף 4 לכתב התביעה), חרף פערי ההכנסות, וגם עניין זה הובא בחשבון בעת פסיקת המזונות בפסק דין זה. התוצאה התביעה לאכיפת הסכם (תלה"מ 56187-03-21) נדחית.

הצהרתי בדבר בטלות הסכם הגירושין, לחילופין הפרת/אכיפת הסכם גירושין ככל שתידחה טענות הבטלות", במסגרתה עתר לביטול הסכם הגירושין מחמת העדר גמירות דעת, חוסר תום לב, מצגי שוא בשלב המשא ומתן והאכיפה, טעות, הטעייה ועושק.

בכל הנוגע לטענות החלופיות בדבר אכיפת ההסכם: ס' הפרה את תנאי ההסכם הבאים: התחייבות הורי ס' להשקיע את כספי מכר ביתם בדירת הצדדים (בתמורה למגורים ביחידת הדיור הצמודה לבית הצדדים) ; התחייבות הורי ס' לשאת בהוצאות הבית ; העברת המשכנתא משמות הצדדים על-שם ס' תוך הפטרת א' מהתחייבויותיו ; חלוקת המיטלטלין על דרך עריכת שתי רשימות מלאות והוגנות ; נטילת הלוואות פרטיות על-ידי ס' והכללתן בחובות המשותפים לשני הצדדים.

לאחר שעו"ד א' סיימה את מלאכת עריכת ההסכם, והצדדים שבו מהטיול, הם עיינו בהסכם ונתבקשו להעיר האם יש צורך לערוך תיקונים מסוימים, אך הם לא מצאו להעיר אין לראות באותו "טיול לים" כמעין ארוע מנתק, ואין לייחס להבנתי כל חשיבות לכך שלכאורה עו"ד א' טענה שהצדדים ישבו מולה כשהיא ערכה את ההסכם, ואילו ס' טענה כי הצדדים יצאו לטיול בעת שהיא ערכה את ההסכם.

...

בסיכומו של דבר, לא ניתן להתעלם מהרושם כי כלל טענות התובע בעניין ההסכם, אך עולות כדי טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מזכה אותו בביטול ההסכם: ביום חתימת ההסכם, א' חפץ לחזור ולחיות עם ס' בשלום בית ותנאי ההסכם היו טובים נכון לאותו המועד והלמו את האינטרסים הכלכליים שלו.

"(עמ' 12 , שורות 13-14 על בסיס כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח כל ליקוי של ממש במצבו הנפשי של א' בעת עריכת ההסכם; חתימתו ואישורו היו תקינים, כשרותו המשפטית לא נשללה והוא היה כשיר משפטית וחוקית לבצע כל פעולה.

אם כן לאור נוסח ההסכם וחוות דעת המומחה אני קובעת כי על א' להעביר ל- ס' סך של 143,944 ₪, והחובה לאיפוס החשבון אל מול הבנק תעמוד לפתחה של ס'.

סוף דבר: תביעתו של א' לביטול ההסכם נדחית באופן גורף, וכך גם מרבית טענותיו ביחס לאכיפת ההסכם.

המדובר בתביעה שהגיש המבקש לאכיפת 'הסכם גירושין ויחסי ממון' מיום 30.4.20 שנכרת במסגרת הליך גישור ואושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.5.20 (תה"ס XXX).

התחייבות שהצדדים מסכימים להפר ואילו המגשרת עומדת על אכיפתה.

...

בספרו חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי (2021) ביאר כבוד השופט עמית שמקובלת עליו המסקנה שיש להכיר בחיסיון גם לטובת המגשר (בעמ' 585, 589).

עם זאת, משמצאנו שהחיסיון אינו חיסיון של הצדדים בלבד אלא גם של הליך הגישור הרי שלא די בוויתור הצדדים על החיסיון ולא די ברלוונטיות של העדות להליך.

לאור האמור הבקשה נדחית.

...