בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד גביית עמלת עיצוב כרטיס אשראי

בדיעבד התברר לגריינר, לדבריו כתוצאה מעיון בדף פירוט החיובים החודשי של לאומי קארד, כי בתום תקופת הפטור הוא החל להיות מחויב בתשלום דמי החבר באופן אוטומאטי ובלא שנמסרה לו הודעה מוקדמת על כך – ובנסיבות אלה, ביטל את כרטיס האשראי שהונפק לו. על יסוד האמור, הגיש גריינר את בקשת האישור בטענה כי שופרסל ושופרסל פינאנסיים פעלו שלא כדין בכך שהחלו לגבות את דמי החבר מלקוחות המחזיקים בכרטיס "ויזה שופרסל", בלא שנמסרה להם הודעה מוקדמת בכתב (או בכלל) על כך. ולטענתו, הדבר מתחייב מהוראות סעיף 13א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 שמגדירות את החובות שחלות על עוסק בכל הנוגע ל"עסקה לתקופה קצובה" (להלן: חוק הגנת הצרכן).

על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בחודש נובמבר 2016, לפני שהוגשה בקשת האישור שבה עסקינן, הגיש גריינר, באמצעות אותו בא כוח מייצג, בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעיניין דומה נגד לאומי קארד – בשל אי-מתן הודעה מוקדמת בעיניין סיום הטבה מסוג פטור מתשלום חודשי של עמלת הכרטיס (ת"צ 24573-11-16 מיתנהלת לפני כבוד השופט י' קינר, להלן: בקשת האישור נגד לאומי קארד).

...

ניכר אפוא כי ההודעה לצד שלישי ששופרסל חפצה בהגשתה חורגת באופן משמעותי מהיקף היריעה שנפרשה בבקשת האישור, והידרשות לה עלולה להוביל להכבדה ולסרבול הדיון; כאשר מנגד, לא ברור מה תהיה תרומתה של לאומי קארד לבירור השאלות שבמחלוקת – שכן, כאמור, דומה כי לא עומדת על הפרק טענה לעניין השאלה העובדתית אם נשלחו ללקוחות הודעות בהתאם להוראות הדין, והדגש הוא על כך שלא הייתה כל חובה לעשות כן. בנקודה זו יוער כי קשה להשתחרר מן הרושם שבקשת הארכה, ובקשת ההודעה לצד שלישי שבצידה, הוגשו כמהלך אסטרטגי גרידא – בין היתר, על מנת להרחיב את הגרסה שהוצגה בתשובה לבקשת האישור שהתמקדה בטענה כי אין כל פגם בכך שלא נשלחו הודעות בכתב טרם סיום תקופת הפטור; כך שאף אם ייקבע שעל פי דין נדרש היה לשלוח הודעות כאמור, לאומי קארד היא שנושאת באחריות להפרה זו – ושימוש פסול מעין זה באמצעי של משלוח הודעה לצד שלישי אין לאפשר.

אף הטענה כי יש להתערב בהחלטה מאחר שלאומי קארד היא "אדון העובדות", כלשון שופרסל, דינה להידחות.

סוף דבר התוצאה היא שאין מקום להתערב בהחלטה לדחות את בקשת הארכה, והבקשה לרשות ערעור נדחית.

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. אלה ארבעת התנאים המצטברים, על-פי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שעל המבקש להוכיח כדי שבית המשפט יהא רשאי לאשר את התובענה הייצוגית.

התובענה שנתבקש אישורה במקרה דנן מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לכל חברי הקבוצה, ובראשן השאלה אם חברים שבוטלו העיסקאות אשר עשו בכרטיס באמצעות פיי-פאל זכאים להשבת העמלה שגבו המשיבות.

המשיבות טוענות כי הוא מקנה להן את הזכות להותיר בקופתן את סכום העמלה ששולמה בגין העסקה שבוטלה, והמבקש – כי הסעיף עוסק בזכותו של הספק לגבות עמלה ולא בזכותן של המשיבות לעשות כן. בחוזה ההיתקשרות נמצא בין השאר את ההגדרות האלה: ,,הבנק'' – חברת דואר ישראל בע"מ, מטעמה ומטעם בנק הדואר בע"מ, והיא המנפיקה של כרטיסי ,,ויזה נטען דולר'' ו/או מי מטעמה ו/או מי שיבוא במקומה; [.

] ,,ספק'' או ,,בית עסק'' – אדם או תאגיד הנוהגים לספק כנגד חיוב הכרטיס למחזיקים בכרטיס, מוצרים, שירותים, זכויות או כספים – בין בישראל ובין מחוץ לישראל[.

סעיף 25(ב1) לחוק החוזים קובע לאמור: חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.

כך נכתב בתקנה 5(ב): נעשתה העסקה בכרטיס אשראי והוכיח העוסק לצרכן כי חברת כרטיסי האשראי או גוף אחר שעמו היתקשר העוסק לבצוע סליקת כרטיסי אשראי, גבו ממנו תשלום בעד סליקת כרטיס האשראי בעיסקה שבוטלה, רשאי העוסק לחייב את הצרכן גם בתשלום שנגבה ממנו.

...

המשיבות טוענות כי אין לדעת על סמך מה הגיע המבקש למסקנה ששׂומה עליהן להחזיר ללקוח את העמלות.

מכל הנימוקים דלעיל אני מקבלת את הבקשה ומאשרת את התובענה הייצוגית.

אני מורה לצדדים להגיש לעיוני בתוך שלושים יום מהיום נוסח מודעה על אישור התובענה כתובענה ייצוגית, שבו יפורטו כל הפרטים המנויים בסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבות תשלמנה למבקש את הוצאות הבקשה, וכן תשלמנה לו שכר טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪, בתוספת מס ערך מוסף.

מבוא לפניי בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") שעניינה בשאלת חוקיות גביית עמלה בגין שירות של עיצוב כרטיס אשראי אותה גובה המשיבה מלקוחותיה (להלן: "בקשת האישור").

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ג'ובראן בע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תיקשורת בע"מ, פסקה 28 (פורסם בנבו, 22.01.2015): "על חשיבותה הפרשנית של עמדת הגורם המאסדר עמד בית משפט זה ברע"א 8014/09 דקלה חברה לביטוח בע"מ נ' חיים פרידמן (21.4.2011). באותו עניין טען התובע הייצוגי, שהיה מבוטח אצל הנתבעות – חברות ביטוח (המבקשות בבקשת רשות העירעור), כי הנתבעות חייבו אותו חיוב יתר במסגרת תשלומי פוליסת הביטוח ששילם להן. בבית המשפט המחוזי אושרה הבקשה לניהול תובענה ייצוגית. בית משפט זה (מפי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) קיבל את בקשת העירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ודחה את התובענה הייצוגית מן הטעם כי הואיל והגבייה נעשתה תחת פקוח הדוק של הגורם המאסדר – הוא המפקח על הביטוח – הרי שאין לקבל את התובענה הייצוגית נגד המבקשות. בדומה, במקרה שלפנינו, הגורם הרגולטורי הרלבנטי הוא משרד התיקשורת, אשר אישר למשיבות לאורך השנים להמשיך בחיוב בו הן נוהגות בשיחות המתבצעות בחו"ל. המשיבות הציגו בכתביהן התכתבויות רבות עם משרד התיקשורת, קובע הרישיון, המעידות על עמדתו המפורשת כי הן רשאיות לחייב בגין שירותי נדידה על-פי יחידת זמן אוויר בת דקה שלמה. לעמדתו של משרד התיקשורת מצאתי לייחס משקל בשאלת הפרשנות של הוראות הרישיון, ובפרט מכיוון שלמשרד התיקשורת ישנה הסמכות לבצע תיקונים בהוראות אלה, וזו לא נוצלה לשם שינוי הדין המצוי." הדברים נכונים במיוחד בהליך דנן, בו ניתנה עמדה מטעם הפיקוח על הבנקים, אשר הנו הגורם שהוציא תחת ידיו את כללי העמלות ואחראי לאכיפתם, ועל כן סברתי כי יש ליתן משקל משמעותי לעמדתו.

...

" וראו גם דברי כב' השופט דנציגר ברע"א 6897/14 רדיו קול ברמה נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 57 (פורסם בנבו, 9.12.2015): "אין מחלוקת כי כל אימת שתחנת הרדיו הייתה נתונה לפיקוח הדוק ולדיאלוג מתמשך עם הרשות השנייה, וכל זמן שהיא פעלה לפי הנחיות שכוונו במישרין כלפיה, נתונה לה החסינות. קביעה זו בוססה היטב גם על פסיקתו של בית-משפט זה..." בהקשר זה, יצוין כי טענות המבקש כי תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף זה חלה רק במקרה של כפייה שלטונית על צד שלישי לפעול בצורה מסוימת, נדחו רק לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון (כב' השופטת (כתוארה אז) חיות) בע"א 7115/14 סירוגה ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 3.7.2017), בקובעו כך: "בשונה מגישתו של בית המשפט המחוזי אני סבורה כי לשונו של סעיף 6 לפקודת הנזיקין, התכלית שביסוד ההגנה המוקנית בו וכן ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה על תיקוניו (...), מלמדים כי הוראתו אינה מצומצמת אך לאותם המקרים שבו נכפה על אדם מכוח הדין לפעול או לחדול מפעולה. במובן זה מקובלת עלי טענתה של אגד כי ההגנה שבסעיף 6 לפקודת הנזיקין יכול שתיפרש גם על אותם המקרים שבהם מתיר הדין בחיקוק או בהרשאה חוקית הניתנת על ידי גורם מוסמך, לפעול או שלא לפעול בדרך מסוימת. והוא הדין באשר לטיבה ואופייה של הרשאה חוקית אשר נתבע האמין באופן סביר ובתום לב כי היא נתונה לו." נוכח מסקנותיי אלה, לא ראיתי מקום לדון בטענות נוספות אשר נכללו בכתבי הטענות מטעם המבקש ואף פורטו בפתח החלטתי, הן סוף דבר מהנימוקים שפורטו לעיל, סבורני כי דין בקשת האישור להידחות, לאחר שמצאתי כי פעולה של עיצוב כרטיס אשראי מותרת לגבייה בגדר שירות "הנפקת כרטיס חליפי", ועל כן אין אפשרות סבירה כי השאלות המתעוררות בבקשת האישור תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.

לחילופין, סברתי כי חלה על המשיבה ההגנה הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין, וגם משום כך דין בקשת האישור להידחות.

על כן הנני דוחה את הבקשה.

עניינה של התובענה הוא חיוב שנתי בעמלת "דמי הגבלת אחריות" הנגבית ממחזיקי כרטיס אשראי על ידי חברות האשראי, בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב).

במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית מבקש המערער כי בית המשפט יורה על השבת העמלה הנזכרת.

טענות המשיבות (1) לטענת המשיבות, חוק כרטיסי חיוב אינו אוסר על גביית העמלה, וכל הסדר הגבלת האחריות הקבוע בחוק, עוצב, בין השאר, על יסוד האפשרות לגבות עמלה זו. הרעיון העומד מאחורי ההסדר הקבוע בחוק כרטיסי חיוב, כך נטען, וכך גם מאחורי גביית העמלה הנדונה, הוא רעיון פיזור הנזק, אותו נזק הנגרם כתוצאה משימוש לרעה בכרטיסי חיוב – תחת הטלת מלוא הסיכון והנזק על הפרט הניזוק.

(3) לענייננו, כך קובע ס' 16א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) בלשון ברורה: "(א) אדם, המועצה הישראלית לצרכנות או ארגון צרכנים אחר שאישר שר המשפטים לפי סעיף 31(ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן - התובע), רשאי להגיש תובענה בשם קבוצת אנשים בשל כל עילה אשר בשלה יכול על פי חוק זה התובע לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר התובע רשאי לתבוע בשמו (להלן - תובענה ייצוגית).

...

(8) (א) המערער טוען בענייננו אף להטעיה כמשמעה בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) ולניצול מצוקתו של הלקוח כמשמעה בסעיף 4 לחוק זה. האם בנידון דידן היתה הטעיה, האם נוצלה מצוקתו של הלקוח? סבורני שלא.

סוף דבר וסיכומו: המבקש לעבור בשערה של התובענה הייצוגית חייב לרכוש כרטיס כניסה בדמות עילת תובענה אישית.

אציע לחברי, איפוא, שלא להיעתר לערעור, ולחייב את המערער בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבות בסך 10,000 ש"ח. הנשיא א' ברק: אני מסכים.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית דנא, הוגשה נגד שלוש חברות כרטיסי אשראי – כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן: "כאל"), מקס איט פיננסים בע"מ (להלן: "מקס") וישראכרט בע"מ (להלן: "ישרכרט").

לטענת המבקשים, מאחר שלחברות כרטיסי האשראי היה אינטרס כלכלי בהרחבת נפח עיסקאות האשראי של הלקוחות השונים, הן נימנעו מלפעול להפסקת התופעה הנפסדת ואף פעלו בצורה אקטיבית לעודד את חברות השיווק הישיר, וכדבריהן: "הן פירסמו באופן אקטיבי לאורך שנים, בפרסומים שנשלחו על ידן ללקוחות... בהם יצרו מצג שוא כי מדובר (כביכול) בגופים לגטמיים שניתן לסמוך עליהם ולמסור את פרטי כרטיס האשראי" (סעיף 6 לסיכומי המבקשים).

ועתה לאחר שהמנפיק העביר לסולק את סכום התמורה בעד הטובין שרכש ראובן, מעביר הסולק את התמורה שקיבל מהמנפיק לבעל החנות, לשמעון, בנכוי עמלת הסליקה שגבה בעד שירותי הסליקה שניתנו (ע"א 1620/04 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' אקזקיוטיב נסיעות בע"מ, פסקה 3 (20.8.2009); עוד ראו את הדברים שכתבתי בת"צ (ת"א) 4544-05-19 ברק ברנשטיין השקעות בע"מ נ' מקס איט פיננסים בע"מ, פסקות 3-1 (8.4.2022)).

אני סבורה כי אין לבית המשפט יתרון כלשהוא על המפקח על הבנקים בעצם עיצוב פני המערכת הפינאנסית ומדיניות מערכת התשלומים בישראל, שעליהם הוא מופקד בין שאר תפקידיו, ולטעמי אין זה תפקידו.

...

כפי שציינתי אני סבורה כי סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות אינו מרחיב את סמכות בית המשפט לפסוק צווים שאינם ניתנים לחלוקה, ומשכך נראה כי יש לברר בשלב הזה מהם גדרי סמכות בית המשפט בפסיקת צווים או סעדים הצהרתיים.

בענייננו, הצווים שנתבעים במסגרת התובענה הייצוגית אם היתה מאושרת, הם מרחיבים ומרחיקי לכת באופן שניתן לקבוע לגביהם כבר בשלב זה כי אין מקום להיעתר לבקשתם.

סוף דבר אף שמשקלם המצטבר של כל הנימוקים שציינתי לעיל הביאו אותי להכריע שאין לאשר ניהול הליך ייצוגי, חשוב לי לשוב ולהבהיר כי החלטה זו אינה סותמת את הגולל על עילות התביעה האישיות של חברי הקבוצה, אלא אך מבטאת את מסקנתי בהליך דנא כי הדרך לבירור עילות התביעה המורכבות המצריכות בירור עובדתי מורכב יחסית, אינה במסגרת התובענה הייצוגית.