יצוין, כי בגין אי-עמידה במועד, ביעדים של תכניות הנגשת תחנות אוטובוס, הוגשו ברחבי הארץ מספר בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, אשר חלק מהן הסתיימו בשנים 2017 ו-2018 בהסדרי פשרה (כמו ת"צ (ב"ש) 18001-05-12 בעיניין אלבז (לעיל); ת"צ (חי') 14440-06-12 עיזבון המנוח מאיר קלור ז"ל נ' עריית חיפה (1.11.18), וחלק עדיין מתנהלות במספר בתי-משפט לעניינים מנהליים.
בהחלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע בת"צ 18001-05-12 בעיניין אלבז (לעיל), ובחלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בת"צ 14440-06-12 בעיניין מאיר קלור ז"ל (לעיל), אושרו תובענות ייצוגיות בגין אי-קיום התאמות הנגישות בתחנות אוטובוס, בעילות של הפרות הוראות תקנות הנגישות ותכניות הנגשה שאושרו מכוחן; ובהמשך אף התקבלו התובענות לגופן במסגרת הסדרי פשרה.
הערייה טוענת, בין-השאר, כי התכנית ששלח משרד התחבורה לעירייה, אינה תכנית תקפה על-פי דין, ולוּ מן הטעם שטיוטת התכנית שהוכנה על-יד משרד התחבורה לא אושרה על-ידי כל הגורמים כנדרש בתקנות; כי אותה טיוטה לא שיקפה את המציאות בדבר רשימת התחנות, עקב שינויים וביטולים משמעותיים של תחנות, בין-השאר בשל הקמת תואי הרכבת הקלה; כי למעשה אושר לה להכין תכנית חדשה ועדכנית על-פי החלטת המפקח על התעבורה; כי על-פי נוסח התקנות לא נידרש להנגיש את הצמתים הסמוכים לתחנה; כי מכל מקום, היא עמדה בכל דרישות תכנית ההנגשה של יעדי הביניים, גם לסוף שנת 2011, ושל היעד הסופי נכון לסוף שנת 2014 – זאת הן מבחינת מספר התחנות, והן מבחינת הנגשת הצמתים הסמוכים לתחנות; וכי לכל היותר נימצאו פגמים בהנגשת תחנות בודדות, שחלקן נגרמו בשלב מאוחר למועד הקובע מחמת בלאי או עבודות תשתית של גורמי חוץ, וחלקן מצויות לטענתה בשטח פרטי, כמו בית-החולים "הדסה". היא אישרה, כי אמנם לא סימנה את רחבות ההיערכות עד ליום 31.12.11, אך טענה כי הדבר היה על-רקע פניות של אירגוני נכים, והסכמה של משרד התחבורה בעיניין זה.
המחלוקת בעיניין עילות התביעה נסבה איפוא בעיקרה – בשאלה האם הייתה תכנית הנגשה מחייבת על-פי דין; וככל שהייתה תכנית – האם היא כללה גם הנגשה של הצמתים הסמוכים לתחנות; מה הייתה כמות התחנות שהנגשתן נדרשה; והאם הפרה הערייה את חובותיה על-פי תכנית ההנגשה מבחינה כמותית או בהיבט של הנגשת הצמתים.
...
הסעד
סעיף 20(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מורה: "מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות העניין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה, ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין". סבורני, כי יש לנקוט דרך זו במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בסעד בגין נזק לא ממוני של פגיעה באוטונומיה של הפרט, ושעה שלא ברורה היקפה של הקבוצה וזהות חבריה.
לכך יש להוסיף את השיקולים הנוגעים לסיכון שאותו נטלה התובעת בהגשת בקשות האישור והתובענות, ככל שאלו היו נדחות; בפרט כאשר התעוררו בהן גם מחלוקות משפטיות, כמו בעניין חובת הנמכת המדרכות בצמתים הסמוכים לתחנות, אשר במועד הגשת הבקשות לאישור טרם הוכרעו על-ידי בתי-המשפט.
בהתחשב בחשיבותן הציבורית של שתי התובענות, במכלול הטעמים והשיקולים שפורטו לעיל, וכן בשיעורי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו בהסדרי הפשרה בשורה של התובענות הייצוגיות הדומות, כאשר בענייננו נדרשה שמיעת ראיות והכרעה הן בשלב הבקשה לאישור והן בשתי תובענות לגופן – תשלם העייריה לתובעת הייצוגית גמול בסך 50,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 350,000 ₪ הכולל את המע"מ.
סוף דבר
על-יסוד האמור לעיל, שתי התובענות הייצוגיות מתקבלות.