בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין אי אספקת מקום שמור ברכבת

הרקע בתמצית 1.1 בהליך זה מתבררת בקשה לאישור תובענה יצוגית, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "החוק" ) שנטען בה כי המשיבה, רכבת ישראל, מכרה במקרים רבים כרטיסים כפולים למקומות שמורים (שני כרטיסים לאותו מקום ממש), וכן כרטיסי מקום שמור למושבים שאינם קיימים, כאשר בחלק מאותם מקרים נבצר מן המבקש ומנוסעים אחרים שרכשו כרטיסי מקום שמור לממש את האפשרות לשבת במקום שמור והם נסעו בעמידה ולעיתים קרובות בצפיפות גדולה.

1.2 נטען כי הרכבת הפרה את חובתה החוזית כלפי המבקש ויתר נוסעי הרכבת, כאשר בפועל לא סיפקה להם את התמורה החוזית שהתחייבה לה – קרי נסיעה בקרון מיוחד במקום מסומן בו נהנים הנוסעים משקט.

...

לאחר סיום עבודתו עקב סיום ההיתקשרות בין חברת האבטחה לבין רכבת ישראל, הגיש ביום 14.9.2011 תביעה נגד החברה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בהתאם להוראות ההסכם הקבוצי בענף השמירה ב-11 החודשים הראשונים להעסקתו, החל מאפריל 2007, ובקש לאשרה כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: החוק).

העותר מוסיף וטוען, כי בית הדין שגה בקובעו שלא היתקיימו התנאים לאישור תביעה ייצוגית: ראשית, העילה האישית מקיימת זהות מספקת לעילה הקבוצתית, מששתיהן עוסקות באי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה.

בנוסף, מסרה ההסתדרות, כי הבדיקה המדגמית בדבר הקפדת החברה על זכויות העובדים בשנים 2012-2011, אשר הודע לבית הדין האיזורי כי נועדה להערך בחברה, בוצעה ונמצאה תקינה, ומטעם זה לא היה מקום לעריכת ביקורת נרחבת יותר.

המחוקק קבע סמכות ייחודית לבתי הדין לעבודה, ולפיכך היתערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית; שנית, כי שקולי צדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין.

...

השופט מ' מזוז: עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ר' רוזנפלד, ס' דוידוב-מוטולה ומ' טוינה, ונציגי הציבור א' כרמון וי' פורת) מיום 29.6.2015 בע"ע 37596-05-14, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת ה' יהלום ונציג הציבור ח' רזניק) מיום 2.4.2014 בת"צ 8814-09-11, בו נדחתה בקשתו לאישור תביעה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה כתובענה ייצוגית.

חברת האבטחה טענה בתשובתה לעתירה, כי דין העתירה להידחות על הסף, הן מהטעם שאינה נופלת בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות בג"ץ בהחלטות בית הדין לעבודה בעילות המצומצמות המקובלות לכך, והן מחמת שיהוי רב בהגשתה, למעלה מחצי שנה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

הכרעה לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי לעבודה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף.

הרקע בתמצית בהליך זה מתבררת בקשה לאישור תובענה יצוגית, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "החוק" ) שנטען בה כי המשיבה ,רכבת ישראל, מכרה במקרים רבים כרטיסים כפולים למקומות שמורים (שני כרטיסים לאותו מקום ממש), וכן כרטיסי מקום שמור למושבים שאינם קיימים, כאשר בחלק מאותם מקרים נבצר מן המבקש ומנוסעים אחרים שרכשו כרטיסי מקום שמור לממש את האפשרות לשבת במקום שמור והם נסעו בעמידה ולעיתים קרובות בצפיפות גדולה.

נטען כי הרכבת הפרה את חובתה החוזית כלפי המבקש ויתר נוסעי הרכבת, כאשר בפועל לא סיפקה להם את התמורה החוזית שהתחחיבה לה – קרי נסיעה בקרון מיוחד במקום מסומן בו נהנים הנוסעים משקט.

...

לסיכום – ענין לנו בשיפורים שהרכבת אמורה לבצע במטווח הסכומים שבין 100,000 ש"ל ל-433,000 ₪.

(אישור בקשת הסתלקות מבקשת אישור תביעה כייצוגית) עניינה של בקשת האישור שהוגשה לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "בקשת האישור" ו"החוק" בהתאמה) הוא בשתי טענות של המבקש נגד המשיבה (להלן גם: "הרכבת") כדלקמן: המשיבה החלה מוכרת כרטיסי "מקום שמור" מבלי שנקוב בהם מקום ישיבה מסומן בקרון, כפי שהיה נהוג קודם לכן, ובכך לא אפשרה מימוש שירות המקום השמור שנרכש, וזאת בנגוד לתקנה 1 לתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה), תשס"ה – 2004 (להלן: "תקנות מסילות הברזל"), המגדירה שירות מקום שמור כ"הקצאה של מקום ישיבה מסומן בקרון של רכבת, תמורת תשלום כאמור בתקנה 4" (ההדגשה שלי – י.ק.).

כן הצהירה הרכבת כי בתקופה זו נמכרו בסך הכל 15,289 כרטיסי מקום שמור, וכי להערכתה, לכל היותר נימנע השרות עקב אי סימון המושבים מעשרות בודדות של נוסעים.

המבקש סבור כי משהשיבה הרכבת את המצב לקדמותו על פי הצהרתה, וחזרה לספק מקום שמור מסומן, וכן הגיעו הצדדים להסכמה לגבי התחייבויות המשיבה שיפורטו להלן, אין הצדקה להמשך ניהול בקשת האישור, ויש למוחקה.

...

בהינתן האמור לעיל, אני מוצא את בקשת ההסתלקות סבירה, ואני מאשר אותה, מוחק את בקשת האישור ודוחה את תביעתו האישית של המבקש.

בהינתן כל האמור לעיל, אני סבור כי הסכומים המוסכמים על המבקש והמשיבה כגמול ושכר טרחה, גבוהים מהסכומים שיש לאשרם בהסתלקות שתנאיה פורטו לעיל, ואני מאשר תשלום סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט לב"כ המבקש, וסך של 16,000 ₪ למבקש.

תביעתו האישית של המבקש נדחית.

מבלי לגרוע מהאמור, טענו המשיבים כי דין בקשת האישור סילוק על הסף וזאת ממספר טעמים כדלקמן: כך וראשית, נטען, כי אין התובענה באה בגדר הנושאים שניתן להגיש בגינם תובעה ייצוגית לפי התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), ובפרט לא בגדר פרט 6, המאפשר הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית הנוגעת ל"תביעה בקשר למפגע סביבתי נגרם גורם המפגע" ואף לא בגדר פרט 7 שעניינו תביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א – 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה"), עליהם נסמכת בקשת האישור.

מכל מקום, נטען כי אף ככל שקיימת תחולה לפקודת מטכ"ל בחצר בית הכלא בפרט, ואף ככל שיוכח כי אכיפת הכללים על ידי צה"ל בבית הכלא נווה צדק לקויה או בלתי מספקת (דבר שלא הוכח כלל ועיקר וודאי לא ברף הדרוש לאישור התובענה כייצוגית), אין בכך כדי להפוך את צה"ל לגורם המפגע כאמור.

זאת, הגם שאין מדובר במקרים דוגמאת תחנת רכבת/ בית חולים/ בריכה במלון, בהם עובר ציבור בלתי מסוים, שלא ניתן לאתרו.

זאת הן משום שאינני סבורה כי מדובר בראייה אשר לא ניתן להביאה קודם לכן ויתרה מכך, בהנתן שמדובר בראייה שממילא לא ניתן ליתן לה משקל ראייתי כלשהוא ובפרט לא כזה הנידרש לשם תמיכה בטענותיו של המבקש.

...

לאור כל האמור, מצאתי לדחות את הבקשה בכל הנוגע למכתב האמור.

סוף דבר; לאור כל האמור – הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.