בקשה זו נדחתה על ידי הרשמת ביום 14/1/21; בין השאר קבעה "בנסיבות בהן ניתן הפסק, אין מקום להדרש לבקשה להעברת בורר מתפקידו, אשר מטבע הדברים נידרשת בה הכרעה כל עוד לא הסתיים ההליך בפסק. בפני הנתבע פתוחה הדרך להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 15 לחוק הבוררות".
ביום 18/1/21 – לאחר מתן החלטתה של הרשמת - הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לקיים דיון בבקשה להעברת הבורר מתפקידו, וכן ביקש ארכה כדי להגיש לבורר בקשה לפי סעיף 15(ב) לחוק הבוררות – בקשה לבטל פסק בוררות שניתן לאחר דיון שהתנהל בהיעדר בעל דין או בהיעדר טענותיו.
סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כדלהלן:
"לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנימסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ".
כפי שקבע בית משפט קמא, המועד האחרון להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות היה ביום 4/2/21.
אשר להסתמכותו של המשיב על חלוף הזמן כמלמד על זניחת מבוקשו של המבקש להגיש בקשה לביטולו של פסק הבוררות, אכן, המשיב היה מודע לחוסר שביעות הרצון של המבקש מעצם קיום הבוררות בפני הבורר הנכבד, לאי התייצבותו לישיבה שנקבעה לחקירתו, משעמד המבקש על חקירתו ולא הסכים להסתפק במסמכים המצויים בתיק, ולשטף בקשותיו לפני ולאחר מתן פסק הבוררות.
...
האם קיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועדים להגשת הבקשה?
לאחר שבחנתי את עניינו של המבקש וטיעוני הצדדים, מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, שלא מצא טעם כלשהו, וממילא טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת הבקשה.
מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא בדבר המגמה לחזק את מוסד הבוררות, שעליו עמד דווקא המבקש תחילה, לפיה: "התערבות שיפוטית לביטולו של פסק בורר הינה בבחינת צעד חריג... שיש לנקוט אותו במקרים נדירים, מקום שנמצא לכך בסיס איתן" (עניין עמידר הנ"ל).
הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא.
