המבקש, מר אפרים אוריון, הוא התובע העקרי בתיק (להלן: המבקש), אשר היה בעל הזכויות בנכס מקרקעין המצוי בתל אביב-יפו ואשר ידוע כגוש 6929 חלקה 156, ובו הוא התגורר עד לשנת 2013 (להלן: הנכס).
טענה זו, כמו גם יתר טענות המבקש (הנוגעות לפגמים נוספים שנפלו בהליך מכירת הנכס), לא התקבלו, ואולם המבקש לא אמר נואש והציבהּ במרכז התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא (היא התביעה מושא בקשת רשות העירעור דנן), במסגרתה התבקש ליתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר (להלן: התביעה).
ואולם, משדעתו של המבקש לא נחה, הוא הגיש שתי בקשות שונות לעיון חוזר בהחלטה האמורה, וכן בקשה נוספת למתן סעד זמני מחמת שינוי נסיבות, וכולן נדחו על ידי בית המשפט קמא (החלטות מהימים 23.12.2021, 27.12.2021 ו-18.1.2022, בהתאמה; שתי ההחלטות הראשונות ניתנו על ידי כב' השופטת חנה פלינר וההחלטה האחרונה ניתנה על ידי כב' השופט ארז יקואל).
הובהר, כי בנגוד לטענת המבקש, אין לפנינו כל שינוי נסיבות, משום שהרוכשים מקדמים הליכים תיכנוניים ביחס לנכס מזה מספר שנים כאשר הבקשה לקבלת היתר בנייה, ובכלל זה צו ההריסה, הגם שטרם התקבלה, היא חלק בלתי נפרד מאותם הליכים, ואף המבקש הודה בתצהירו כי הוא היה מודע לכוונה זו עוד בשנת 2020.
...
בענייננו, באשר לסיכויי התביעה, הרי שבית המשפט קמא קבע, ושב וקבע, כי סיכויי התביעה קלושים, כאשר שלושה שופטים שונים בבית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה זו (ראו פסקה 10 להחלטה מיום 19.12.2021 (כב' השופטת חנה פלינר); פסקאות 16-15 להחלטה מיום 18.1.2022 (כב' השופט ארז יקואל); וכן ההחלטה מיום 7.3.2022, שניתנה ביחס להפקדת ערובה מטעם המבקש, אך אימצה את מסקנות השופטים כאמור במלואן ונסמכה עליהן (כב' השופטת רחל ערקובי)).
לקראת סיום, מצאתי לנכון להעיר כי טענותיו של המבקש נשמעות מזה למעלה מעשור ונדחות על ידי ערכאות שיפוטיות שונות ומותבים שונים.
ניסיונות אלה גובים זמן ומשאבים שיפוטיים יקרים, וטוב יעשה המבקש אם ישתמש בהם באופן מושכל – ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.
