בקשה לאישור איסוף ראיה בשלב ההוכחות במקרקעין

בית המשפט עמד על כך שפרק הזמן שחלף ממועד דיון ההוכחות שהתקיים נועד אך לצורך חוות הדעת הרפואית, ולא לאיסוף או השלמת ראיות "ולבטח שלא למקצה שיפורים על-ידי מי מהצדדים". בית המשפט הוסיף כי לא מצא בחומר שהוגש "כל הצדקה עניינית לפתוח את שלב הבאת הראיות מחדש". בהקשר זה ציין בית המשפט כי משמעות המבוקש אינה רק חקירה נגדית נוספת למשיבה, אלא חריגה מסדרי הבאת הראיות באופן שבו החומר המדובר יוצג לפני המשיבה לאחר השלמת שמיעת עדותה ושמיעתן של העדויות האחרות.

המבקשות פנו בבקשת רשות ערעור על החלטה זו, אלא שבקשתן מוקדה בטענה כי לא ניתנה להן אפשרות להבאת ראיות, אף שההליך לא הסתיים ושלב ההוכחות לא הושלם (רע"א 13596-12-21).

בית המשפט היתייחס להחלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת.א. 4673-04-19 פלוני נ' החברה הדרומית לשיווק (7.12.2021), שבה הותרה הגשת ראיה בשלב מאוחר יותר, אלא שמצא כי מדובר במקרה שונה, שכן התובע שם תועד מיד לאחר הדיון כשהוא מזיז את ידו, כאשר לאורך כל הדיון הציג אותה במנח קפוא.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו. כפי שנקבע "ערכאת העירעור תמעט להתערב בהחלטות הנוגעות להגשת ראיות נוספות, בהיותן החלטות דיוניות מובהקות הקשורות לניהול ההליך, וזאת אלא במקרים חריגים שבהם קיים חשש שיהיה בכך כדי להביא לפגיעה ממשית בזכויות הצדדים (ראו: סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; כן ראו והשוו: רע"א 3584/09 ש. שרבט חב' לבניין והשקעות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 3 (1.6.2009); רע"א 2948/15 חוסין נ' רשות הפיתוח, פסקה 12 (1.7.2015); רע"א 4125/19 עו"ד דוד זעירא נ' הקר, פסקה 5 (15.8.2019); חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 204-203 (מהדורה שלישית, 2012)). יתרה מכך, ככלל, יוער כי השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית יידונו במסגרת העירעור על פסק הדין הסופי בתובענה (ראו: רע״א 7152/94 שידלוב נ׳ קיהן, פ״ד מט(5) 309, 312 (1996)). על מנת לחרוג מכלל זה, על בית המשפט לבחון האם יש הצדקה לבחינה מיידית של הבקורת הערעורית, וזאת על-ידי איזון בין השיקולים השונים, ובהם החסכון בזמן שפוטי ויעילות דיונית. רק כאשר עולה החשש שמא, כתוצאה מהחלטת הביניים, יתנהל המשפט בערכאה הדיונית באופן שגוי או אז תגבר הנטייה להעתר לבקשה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' נעים, פסקה 7 (11.06.2012);רע"א 6982/21 רון יצחקי נ' הדר יצחקי בר, פסקה 8 (16.11.2021))" (רע"א 411/22 עריית חיפה נ' כץ ג'ייסון, פיסקה 13 (3.2.2022)).

...

אכן, ניתן במקרים המתאימים לאפשר הגשת ראיות באיחור, תוך כדי ההליך ולעתים אף בשלב הערעור, אלא שכאמור, המדובר בעניין הנתון לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ולא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו הוא חריג המצדיק התערבות בעניין דיוני מובהק תוך כדי ניהול ההליך.

סיכום הבקשה נדחית.

המבקשות תשלמנה למשיבים את הוצאות הבקשה בסכום של 7,500 ₪.

בנוסף טענו המבקשים לקיומם של פגמים שונים בהליך הוצאת צו ההריסה, בהליך איסוף הראיות וגביית העדויות והחסרת מידע רלוואנטי בשלב ההיוועצות, ולכך שהליך של הוצאת צו הריסה מינהלי לא היה ההליך המתאים והנכון בנסיבות העניין, נוכח מורכבות המחלוקת בין הצדדים.

לאחר שבית-משפט קמא קבע כי הפירוש שיש לתת לסיום הבנייה בהקשר לצוי הריסה מינהליים, הוא "סיום כל השלבים של הבניה שיאפשרו את האיכלוס כמקובל על ידי בני אדם" – קבע בית-המשפט העליון כי לדעתו לא הוכח איכלוס המבנה, וכי "שימוש במבנה בלתי גמור אינו נופל בגדר דרישותיו של סעיף-קטן 238(א)(ח)" (הסעיף שקדם לסעיף 221 לפני תיקון 116 חוק התיכנון והבנייה).

נותן חוות-הדעת מטעם המבקשים הפנה לתקנה 31(א) לתקנות התיכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד- 2014, הקובעות כי "ביצוע עבודות פיתוח, לרבות מסלעה, חפוי קרקע וריצוף חצר פטור מהיתר, ובילבד שעבודות הפיתוח אינן כוללות מסלעות או קירות פיתוח בגובה העולה על 1 מטר ואינן פוגעות בנקוז הקיים ובערכי טבע". לפיכך, המסקנה כי משטח הבטון הינו בגדר עבודת פיתוח מצומצמת שלא הצריכה קבלת היתר חדש, מקובלת עליי.

...

הבקשה וההליך: לפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי מיום 2.5.19, שניתן על-ידי המשיבה – היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה, מחוז צפון – מכוח סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ביחס למבנה המצוי בבעלות המבקשים, בגוש 16593 חלקה 1 בהר טורעאן, ויכונה להלן: "המבנה". הבקשה הוגשה ביום 6.5.19 ובו ביום ניתנה החלטתי לגבי עיכוב ביצועו של צו ההריסה עד החלטה בבקשה זו. לאחר שהדיון בבקשה נדחה, מספר פעמים, לבקשת הצדדים, התקיים ביום 2.1.20 דיון, במהלכו נשמעו טיעוני הצדדים, ונחקר העד מטעם המבקשים, מר יעקב אדרי.

בסופו של דבר, אין מחלוקת בין הצדדים לפיה כיום המבנה מצוי בקרקע המוגדרת "שטח מוגן מפיתוח", אך משקבעתי כי לטעמי יתכן ולא היה למבקשים צורך להגיש בקשה להתיר בנייה חדש, השאלה האם ניתן או לא ניתן היה להתיר בנייה חדשה בקרקע, אינה רלוונטית.

ניתן להלום מצב שבו רשויות התכנון יורו למבקשים להרוס את משטח הבטון שנבנה שלא בתואם להיתר המקורי (ככל שאכן זוהי המסקנה מבדיקת תכניות הבנייה שהוגשו במסגרת ההיתר מ-2006).

בנסיבות אלה, התרשמתי, כי לא התקיימו הדרישות למתן הצו, ולפיכך אני מורה על ביטולו.

נמצא בפסיקה דיעות שונות לגבי מידת הוכחת התנאים לאישור תובענה ייצוגית בשלב בקשת האישור בכלל, ובפרט בשאלה האם בשלב בקשת האישור על בית המשפט "להכנס לעובי הקורה" או שמא על הבחינה להיות לכאורית בלבד, ולא להעמיק בשאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות כתוצאה מהגשת בקשת האישור (השוו בין רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ציפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, סעיף 41 (11.4.2013) (להלן: "עניין מתכות עמק זבולון") ובין רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי, סעיפים 12-13 (5.7.2012)).

זאת מאחר שהגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית מצריכה השקעת זמן ומשאבים בעריכת כתב בקשת האישור וכן באיסוף תשתית ראייתית ראשונית המבססת את הנטען בבקשת האישור והרי הגשת מספר גדול של הליכים תוך זמן קצר על ידי אותו אדם מלמדת כי בעריכת כל אחת מהבקשות שהוגשו הושקעה מידה קטנה של משאבים.

לא בכדי הפכה התובענה הייצוגית בתחום הגנת הצרכן להיות "קרקע פוריה" להגשת בקשות "משוכפלות" לאישור תובענה ייצוגית.

...

בטרם הוגשה בקשת האישור שלח ב"כ המבקש "פנייה מקדימה בטרם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית" אל חצי חינם (ראו: נספח 8 לבקשת האישור), ובו נכתב: "בטרם הגשת בקשת האישור מצאנו לנכון, לפנות אליכם במכתב זה, וזאת בכדי לברר האם בכוונתכם לחדול מן ההפרות האמורות ולקיים את כלל הוראות הדין, במסגרתו תתחייבו לשנות את שיטות השיווק הפסולות לאלתר, וכן האם אתם מוכנים להציע למרשנו, לרבות לחברי הקבוצה שנפגעו ואותה בכוונתו לייצג, פיצוי הולם... חרף העובדה שבאפשרותו של מרשנו היה להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית מבלי לפנות אליכם תחילה, מרשנו מצא לנכון לפנות אליכם בשלב זה במטרה לנסות ולסיים את העניין בפשרה... ככל שלא תשכילו להגיע לפשרה, יאלץ לפנות מרשנו לערכאות המשפטיות המתאימות ולנקוט בכלל ההליכים המשפטיים שלאל ידו ולנקוט בהם בדין, לרבות עמידה על חיובכם בפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק..." פנייה זו של המבקש ובאי כוחו משקפת לטעמי את המטרה האמיתית בהגשת בקשת האישור – הפעלת לחץ על חצי חינם להתפשר עמם, ואני סבורה כי יש בפנייה, למצער טעם לפגם.

להדגיש כי מסקנה זו גם נובעת מהצורך לבסס את הקשר בין השימוש בכלי הפרוצדוראלי החשוב של תובענה ייצוגית ובין המטרות הברורות שהציב המחוקק לשימוש שיעשה בכלי הפרוצדוראלי הזה כמפורט בסעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות.

לאור כל זאת, בקשת האישור נדחית.

מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") הכחישה את הבעלות הנטענת בקרקע, אם כי אישרה שהמקרקעין הנדונים תפוסים בידי צה"ל, על פי צו אלוף.

לאור המחלוקת בין הצדדים בשאלת הבעלות הנטענת, נקבע התיק לשמיעת ראיות, בשלב ראשון – לצורך הוכחת בעלות התובעים במקרקעין הנדונים.

הנתבעת ביקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו.

לדעת המומחה, קביעת המומחה שפירא באותו הליך היא בגבולות הסביר; ביחס לכפר בוקעתא, כמו גם ביחס לכפר מסעדה, לא ניתן להסתייע בדיווחים על עיסקאות מקרקעין בפועל; בסקר נתונים של השמאי הממשלתי נאספו כ-440 נתוני עיסקאות להשכרת קרקע חקלאית ודמי השמוש המוסכמים.

...

ומנגד, בסופו של דבר השכילה הנתבעת להגיע להסדר דיוני עם התובעים, באופן שהיה בו כדי לחסוך בזמנו של ביהמ"ש ושל הצדדים.

סוף דבר לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים עבור התקופה שתחילתה במאי 2008 ועד היום, סכום של 1,500 ₪ לכל דונם לכל שנה (לרבות חלק של שנה, באופן יחסי, ביחס לתקופה שממאי 2022 ועד היום), עבור שטח של 69.6 דונם; דהיינו, סכום של 104,400 ₪ לשנה עבור השטח כולו.

נוסף על האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 85,000 ₪ (כולל מע"מ).

דברים אלה של בית המשפט העליון נכונים ביחס לעילת המחיר המופרז הקבועה בסעיף 29א לחוק התחרות, ושבעתיים ביחס לעילת התביעה מכוח סעיף 4 לחוק התחרות: "הסיבה לכך נעוצה בקושי להוכיח את קיומו של הסדר כובל בשוק מסוים, שכן לשם כך דרושה יכולת להפעיל אמצעי חקירה ולאסוף מידע – יכולת המצויה מטבע הדברים בעיקר בידי הרשות להגבלים עיסקיים" (אמיר ישראלי "כוחו של השוק: התביעה הייצוגית מכוח חוק ההגבלים העיסקיים" משפטים לז 131, 148 (2007) (להלן: "ישראלי")).

בעניינינו, הפלוגתא המצריכה בירור היא השאלה האמנם הרימו המבקשים את הנטל להראות לכאורה כי בין השנים 2010 ו- 2016 קיימו המשיבות בינן לבין עצמן הסדרים כובלים כנטען בבקשת האישור? על שאלה זו ראיתי לענות בחיוב אף בלי להדרש למחלוקת בין הצדדים בעיניין גובה רף ההוכחה הנידרש בשלב זה. למעשה, המסקנה כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם עומדת בעינה גם אם אלך לשיטת המשיבות כי גובה הרף צריך להיות גבוה.

על כן, אומר בזהירות רבה ותוך שהזכרתי לעצמי את הזכות על פי דין של העדים הנחקרים בפני (סעיף 47 לפקודת הראיות) ותוך שרשמתי בפני כי נגד המצהירים מטעם המשיבות עומד ותלוי הליך פלילי שההוכחות בו טרם החלו, כי לא ראיתי לקבל את גרסת המצהירים מטעם המשיבות ומצאתי כי יש בעדותם די כדי לבסס את אישור התובענה הייצוגית בשלב זה (של עצם אישור הבקשה).

טענה נוספת של המשיבות נוגעת לנתונים שהציגו ביחס לבתי ספר שהחליפו את הזכיינית השולחת את המשלחות לפולין בין השנים 2016-2010 (נספח 15 לתשובת אקדמי ואקדמי טרוול לבקשת האישור; נספח 5 לתשובת הלל וטיולי הגשר לבקשת האישור), ובאמצעותם ביקשו המשיבות להצביע על כך כי החלפת זכיין לצורך יציאת משלחות לפולין, שעשו מספר לא מבוטל של בתי ספר בכל שנה, שומט את הקרקע תחת קיומו של הסדר כובל ביניהן.

...

בהתאם לאמור בפסקה 65 להחלטה זו וכן בשל העובדה המצערת בדבר פטירתה של המבקשת 1, אני מורה לב"כ הקבוצה להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובעים מייצגים תוך 60 יום מיום פרסום החלטה זו. לאחר שתוגש בקשה כאמור תינתן החלטה נפרדת המתייחסת לזהות התובעים המייצגים בהתאם לבקשה שתוגש.

בשלב זה אני מורה לנתבעות ביחד לשלם לב"כ הקבוצה שכר טרחה בסך כולל של 120,000 ₪ בגין ניהול שלב בקשת האישור וכן לשלם לעזבונה של המבקשת 1 גמול בסך 5,000 ₪.

היועצת המשפטית תשקול את התייצבותה לאור האמור בהחלטה זו ותודיע לבית המשפט האם בכוונה לעשות כן תוך 45 יום מיום פרסום החלטה זו. כאמור בסעיפים 25(א) לחוק תובענות ייצוגיות אני מורה לצדדים לפרסם על חשבון המשיבות הודעות בדבר החלטת אישור התובענה כייצוגית.