בקשה לאיחוד משפחות ממשרד הפנים

התובעות טענו בכתב התביעה כי הנתבע קיבל מהן סך של 56,135 ש"ח. עוד נטען כי הנתבע קיבל בנוסף סך כולל של 32,000 ש"ח מתובע 4 במספר הזדמנויות, וזאת, לפי הטענה, לצורך טפול בצוואת אימו, בעניינים הקשורים לחקירת מישטרה של שני בניו ובעובד שלו שניזקק לטפול מול משרד הפנים בבקשה לאיחוד מישפחות.

...

לסיכום הדברים, אפוא, מצאתי כי הייתה לנתבע מעורבות מסוימת בהתקשרות עם התובעות, וכי תפקידו לא התמצה בהיותו גורם מקשר בין הצדדים לשם העברת כספים.

על כן, דין התביעה להתקבל רק במובן זה שהנתבע ישלם לתובעים את הסכום האמור.

סוף דבר, התביעה מתקבלת רק במובן זה שעל הנתבע לשלם לתובעים סך כולל של 7,720 ש"ח. הנתבע יהיה זכאי לשיפוי בסכום האמור (7,720 ש"ח) מהצד השלישי, וזאת במסגרת ההודעה לצד שלישי.

כך טען, כי אישתו, לה נישא בשנת 2005 ("אני התחתנתי כדת וכדין"), היא ילידת ירדן אולם חיה מרבית חייה בשטחים; כי אישתו ילדה את כל ילדיהם בבית החולים "סורוקה" ו"ואף פעם לא ביקשו ממני לא היתר כניסה ולא אישור"; וכי "עד לשנת 2005 לא היו מחסומים ולא היו היתרי כניסה לישראל, היו נכנסים חופשי ללא היתרי עבודה... ביקשתי איחוד ולא היתר... בשנת 2005 הייתה כניסה חופשית לישראל ולא היה צורך בהיתר, אני הייתי ניכנס ויוצא מהשטחים ולא היה מחסום ולא כלום. לא היו גבולות... בשנת 2008 רצתי למשרד הפנים כדי לעשות איחוד מישפחה. אני לא מיתעלם מהחוק". דיון והכרעה לאחר עיון בתיק ביהמ"ש קמא ובמסמכים שהוגשו לעיוננו, ולאחר ששמענו את באות כוח הצדדים ואת המשיב עצמו, מצאנו כי איננו יכולים להסכים עם הנימוקים שציין ביהמ"ש קמא להקלה בעונשו של המשיב, ולעמדתנו נימוקים אלה אינם אלא נימוקים מובהקים להחמרה בענישה.

...

וכן, מצאנו לנכון להפנות גם לסעיף החיקוק אשר היה צריך להיות מיוחס למשיב, שחומרתו רבה מסעיף החיקוק שיוחס לו בפועל, נוכח התקופה הארוכה בה הלין את תושבת השטחים, והוא סעיף 12ב3 לחוק הכניסה לישראל.

המערערת הוסיפה וביקשה לקבוע מתחם עונש ראוי למשיב, דבר שביהמ"ש נמנע מלעשות (ביהמ"ש ציין, לאור פסיקה שבחן, כי "מנעד הענישה נע החל ממאסר על תנאי וכלה במאסר בפועל לתקופות קצרות, תוך התחשבות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה"), ומצאנו כי לאור האמור לעיל, המתחם שהוצע על ידי המערערת ואשר נע בין 6 חודשי מאסר, שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, ועד 14 חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית – הוא מתחם ראוי.

סוף דבר – הענישה הראויה לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור; מרשיעים את המשיב בביצוע העבירה של הלנה והעסקה שלא כדין בניגוד לסעיף 12ב2(א)(1) לחוק הכניסה לישראל; ודנים אותו לעונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 6 חודשים אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות שהוגשה לתיק ביהמ"ש קמא.

מלבד מערערים 2 ו-5, למערערת ובעלה המנוח שתי בנות המתגוררות בארה"ב. בראשית שנת 2015 במסגרת הליך שניהלו המערערים (ערר (י-ם) 1845-14) סביב בקשה לאיחוד מישפחות שהוגשה על ידי סב המשפחה, הוסכם כי תוגש על ידם בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים שתבחן על ידי המשיבה.

שיקולים אלו ואחרים מלמדים כי לכל הפחות יש סיכוי מסוים לקבלת הבקשה ועל כן לא היה ניתן לדחותה על הסף, בהתאם להלכה שנקבעה בעע"מ 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (18.07.15).

...

בית הדין ציין כי המשיבה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, ואף מצא כי נכונה המסקנה לפיה לא נמצא בנסיבות המקרה טעם הומניטארי המצדיק את העלאת הבקשה לדיון בוועדה.

המשיבה תמכה יתדותיה בפסק הדין וטענה כי לא נפל בו, כמו גם בהחלטת המשיבה, כל פגם המצדיק התערבות בית משפט זה. דיון והכרעה למעשה דין הערעור להידחות גם מבלי צורך בהנמקה, בשים לב לכך שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית, ואין בפסק הדין כל טעות שבחוק.

בצדק נטען, כי אין לעובדה שהורי המערערת נולדו בירושלים, עזבוה ושבו אליה מאוחר יותר, כדי להשפיע על המסקנה האמורה או להוות טעם הומניטארי, ואין כל יסוד לטענות המערערים בעניין זה. גם הטענה בדבר תושבות האב אין בה כדי להועיל דבר למערערים.

בשולי הדברים יצוין כי מקובלת עלי טענת המשיבה כי הסכמתה בהליך קודם (במסגרת בקשה לאיחוד משפחות), להעביר את עניינם של המערערים לבחינה במסגרת בקשה מטעמים הומניטאריים, אין בה כדי ללמד על הסכמה לדילוג על בחינת ראש הדסק והעברת הבקשה ישירות לוועדה.

בשים לב לכל האמור, הערעור נדחה.

תכלית סעיףזה היא להגן על שלמות התא המשפחתי, ולהקל על המבקשים להנשא לבן זוג זר, כך שלא ידרשו לבחור בין מגוריהם בישראל לבין נישואיהם (בר"מ 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין (להלן - "עניין פלונית"); עע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים, פסקה 10 (27.2.2011) (להלן – "עניין זוולדי")) .

כחמשה חודשים לאחר מכן, ביום 26.11.2014, משטרם התקבלה תגובת המשיב, עתר עו"ד מסאלחה בשם המנוח אל בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"מ (נצרת) 55756-11-14), בכדי לגרום למשיב לאשר את כניסת המערערת לישראל ואת בקשת המנוח והמערערת לאיחוד מישפחות.

ברוח דומה, בעע"מ 8849/03 עבד דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (2.6.2008), נקבע כי "ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השידרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב." בית המשפט העליון חזר על דברים אלו בהסכמה בשלל פסקי דין, לרבות עע"מ 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים (20.5.2013); עע"מ 4324/11 מוחמד נ' שר משרד הפנים (4.5.2014) (להלן - "עניין מוחמד").

...

זכות הטיעון בטרם סיום אדרש לטענת המערערת בדבר שלילת זכות הטיעון העומדת לה. איני מקבל טענתה זו. בסעיף ג.7.3.5 לנוהל ההפסקה נקבעה החובה לערוך ראיון לאחר פטירת בן הזוג, לצורך בחינת הזיקות - וכך גם נעשה בענייננו.

לאחר עריכת הריאיון, הגישה המערערת בקשה לאזרחות מטעמים הומניטריים, ואזי לא נערך לה ריאיון נוסף בעקבות בקשתה זו. מקובלת עלי עמדת המשיב, לפיה לא הייתה כל חובה לערוך ריאיון נוסף בנסיבות דנן.

אשר על כן סבורני, כי לא נפלה טעות בקביעת בית הדין, לפיה אין מקום בנסיבות דנן להתערב בשיקול דעתה הרחב של המשיב, וכפועל יוצא מכך הערעור נדחה.

בתי המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 34339-06-23 בפני: כב' השופט אלכסנדר רון תאריך: כ"ה אדר א' תשפ"ד, 05 מרץ 2024 בעיניין: 1. דיאא מכימר 2. נפיסה מכימר ע"י ב"כ עו"ד זאיד המערערים נ ג ד משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) / עו"ד אלימלך המשיבה פסק דין

כך, על פי סעיף 23 להודעת העירעור "המדיניות החדשה שקבע שר הפנים מצד אחד הצהירה על הקלות עבור מי שהגישו את בקשתם לאיחוד מישפחות עד לסוף דצמבר 2003, ומצד שני לא מכירה במצבם המיוחד של מי שבקשתם נדחתה על הסף בשל החלטת הממשלה. טענות העוררים מכוונות הן כלפי הקביעה הספציפית בעיניינם לגבי אי עמידתם בתנאי מדיניות זו, והן כלפי חוסר הכללת קבוצה שלמה של מוזמנים במסגרת פרשנות החלטה זו". ברם, הטיעון שגוי: בקשת המערערים לא נדחתה בשל החלטת הממשלה, אלא על רקע גיל הנישואין.

...

בנסיבות אלו, בקשתך לשדרוג המעמד נדחית.

על הפרק נושאים שונים בתכלית, והטענה נדחית.

תמוהה אף יותר טענת המערערים בסעיף 27 להודעת הערעור המבקשת להתבסס על עע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל האוכלוסין בו נקבע כי – "ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב". תמוהה טענה זו עד מאוד בשל כך שאין על הפרק אי שדרוג שיסודו במשיבה: וכי אחראית המשיבה לנישואי הבוסר של המערערים?!, וזו, הרי, הייתה הסיבה לדחיית בקשתם באותה עת. סוף דבר:- אכן, קשה שלא להבין, לקשיי המערערים.

על פני הדברים, אין הם מצויים במקום בו יש אחיזה לטענותיהם בכיוון זה. משכך, דין הערעור לדחייה.