בקשה לא לחייב בהוצאות משפט

שגה בית המשפט בכל שחייב את המבקש הן בהוצאות כלפי המשיבה והן בהוצאות לאוצר המדינה שכן לשון תקנה 151 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט- 2018 היא – "(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו" כאשר המילה "או" מלמדת על בחירה בין השניים והיעדר אפשרות לחייב בהם בחדא מחטא.

המבקש מבקש רשות ערעור על החלטתו האחרונה של בית משפט קמא מיום 1.6.22 אך מדובר למעשה בהחלטה שניתנה בעקבות בקשות זהות חוזרות ונישנות לגביהן ניתנו החלטות הדוחות אותן, כאשר המועד להגשת בקשת רשות ערעור בעיניינן חלף ועבר, וכבר מטעם זה יש לדחות הבקשה הנוכחית, שכן המבקש אינו יכול להאריך את המועדים להגשת בקשות רשות העירעור בדרך מלאכותית ע"י הגשת בקשות חוזרות וממוחזרות.

...

מעת שכך, ואחר שמצאנו כי עסקינן במסמך פסול שיש להוציאו מהבקשה, הרי שלפנינו למעשה בקשה לעיון חוזר, אשר נדחתה כבר בחודש אפריל, וכידוע אין בבקשה לעיון חוזר בכדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור (וראו לעניין זה - רעא (מרכז) 32394-03-16 - הכשרת הישוב ביטוחים בעמ נ' י צ, (2016); רעא 7614/15 - מייק ואן קול נ' מדינת ישראל,(2015); בש"א 3430/13 אלבז נ' מיטל (2013) בש"א 3731/14 דדון נ' כונס הנכסים הרשמי (2014); בעמ 7684/15 - פלוני נ' פלוני (2016) ורבים אחרים).

יתר כל כן בדברי ההסבר לתקנות הנזכרות צוין, בין השאר – "בתקנה זו (תקנה 151 – ה.ש- צ.ו) נקבע במפורש שאם סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, יהיה רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו. בתקנה זו הושם דגש על הצורך לחייב בעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה. התנהלות כאמור פוגעת בבעל הדין שכנגד באותו הליך בפרט ובציבור המתדיינים בכלל. המשאב השיפוטי הוא משאב מוגבל והתנהלות שפוגעת בסדר התקין של ניהול ההליך השיפוטי גורמת בסופו של דבר להכבדה על בית המשפט והצדדים ולהימשכות ההליך, דבר שגורם לעיכוב בשמיעת הליכים אחרים. לפיכך, בית המשפט רשאי לחייב בעל דין בנסיבות אלה בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה" מתוך דברי ההסבר המתייחסים לתקנה 151 (ג) לתקנות עולה כי מטרתה ליתן תרופה להתנהגות הפוגעת בבעל הדין שכנגד ובציבור המתדיינים בכלל, לפיכך ברי כי התרופה ניתנת בידיו של בית המשפט כוללת את האפשרות לרפא הן את הנזק לבעל הדין והן את הנזק הציבורי וזאת בדרך של חיוב משולב של הוצאות לטובת בעל הדין ואוצר המדינה גם יחד.

מכלל האמור נמצאנו למדים כי יש לדחות את הבקשה שבנדון.

טענות המשיבות בהליך הקודם הוגשה התביעה ע"י המשיבה 1 בלבד, ועל כן נבחנה על פי השיקולים הרלוואנטיים לחיוב חברה בהפקדת ערובה, שהם שיקולים המקלים עם המבקש, להבדיל מהשיקולים הרלוואנטיים לחיוב תובע שאינו חברה.

בית המשפט העליון ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איבראהים ואח' (30/05/2004), קבע כי: "אמנם, ייתכן שחיוב בהפקדת ערובה פוגע בקניין המשיבים - הן בזכותם לגשת לערכאות שניתן לראותה כזכות קניינית עצמאית, והן בקניינם במובנו הרגיל, הנפגע על ידי החיוב להפקיד ערובה כספית להוצאות המבקשת. עם זאת, במסגרת האיזון הכולל, על בית המשפט להיתחשב גם בפגיעה האפשרית בקניינו של הנתבע, אשר יתקשה לגבות הוצאותיו כעולה מנסיבות המקרה" (ההדגשות שלי-ס"י).

...

אין בידי לקבל טענות המבקש, שהועלו באופן כללי ואף בעלמא, לפיהן המשיבה 1 שרויה במצב כלכלי קשה, עד שאין לה יכולת לשאת בתשלום ההוצאות שיושתו עליה, אם בכלל.

עם זאת, סבורני, כי תמונת המצב הכלכלית המתוארת יש בה להעיד על יכולת המשיבה 1 לפרוע בעתיד את הוצאות המבקש שיפסקו לטובתו ככל שתביעתה תידחה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הבקשה נדחית.

פסקה 12); תחשיבי המשיבה שצורפו כנספח ה' לכתב ההגנה מלמדים לכאורה כי למבקש לא שולמה תוספת נסיעות וחלק מהנתונים בהם אינו עולה בקנה אחד עם נתוני גמר החשבון.

לא מצאנו איפוא בסיס לקביעה הלא מנומקת של בית הדין האיזורי לעניין הסכומים הנמוכים, אם בכלל, שהמבקש צפוי לקבלם כך שיש לחייבו בהפקדת ערובה, הגם שאין חולק כי ניתן לחייב תובע בהפקדת ערובה אם סכום הזכויות בגינם הוצגה "ראשית הראיה" נמוך מהוצאות משפט שמקובל לחייב בהן תובע שעיקר תביעתו נדחתה (עניין אבו מוחסן.

...

נוכח היעדר הנמקה לעצם קביעת בית הדין האזורי לפיה "גם אם יימצא שהתובע זכאי לקבלת סכומים כלשהם מהנתבעת, דומה שמדובר בסכומים נמוכים לאין שיעור ביחס לסכום שנתבע בתיק" והמשקל שניתן על ידי בית הדין לאי צירוף מעטפת השכר, מצאנו לנכון כמפורט לעיל לדון בבקשה כבערעור ולקבוע כי דין הערעור להתקבל .

לא מצאנו אפוא בסיס לקביעה הלא מנומקת של בית הדין האזורי לעניין הסכומים הנמוכים, אם בכלל, שהמבקש צפוי לקבלם כך שיש לחייבו בהפקדת ערובה, הגם שאין חולק כי ניתן לחייב תובע בהפקדת ערובה אם סכום הזכויות בגינם הוצגה "ראשית הראיה" נמוך מהוצאות משפט שמקובל לחייב בהן תובע שעיקר תביעתו נדחתה (עניין אבו מוחסן.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדונה כערעור והערעור התקבל.

לנוכח נסיבות המחיקה ובשים לב לשהוי בהגשת הבקשה לא מצאתי לחייב את המבקשים בתשלום הוצאות משפט.

...

לאחר שעיינו בטענות הצדדים החלטתנו היא כדלקמן: עיקר העובדות הצריכות לעניין והשתלשלות הדברים בהליך: המבקש הינו עמית בשתי קופות גמל שמנהלת המשיבה 1.

על רקע האמור, הוגשה הבקשה דנן, להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי (עניינים כלכלים) מטעמים של העדר סמכות עניינית.

נציין כי אנו סבורים שהדברים שנכתבו על ידי בית המשפט המחוזי בתנ"ג (ת"א) 66493-11-21 (ספיר) לעניין סמכות בית הדין הם בבחינת אמרת אגב, ועם זאת, מטעמים של כיבוד ערכאות, ובשים לב להוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט לא מצאנו להורות על העברת ההליך, אלא על מחיקתו, תוך שמירת זכותם של המבקשים לפנות לארכעה המתאימה.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' הרשם הבכיר יניב לוזון) מיום 21.6.23 במסגרתה נדחתה התביעה הכספית שהגישה המבקשת, לקבלת תגמולי ביטוח על סך 55,542 ₪, אגב חיובה בתשלום שכר טירחת עו"ד בסך 9,747 ₪ כולל מע"מ והוצאות בסך 2,000 ₪.

ראו לעניין זה ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תיקשורת בע"מ (30.05.2013) שם נפסק כי: "בעניינינו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום סכום ההוצאות שנפסקו לחובתם. המבקשים לא טענו כלל, כי מצבה הכלכלי של המשיבה מוטל בספק, ואף לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לטענתם, כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע החלטה בעיניינם. הלכה מושרשת היא, כי במקרים מעין אלו, ועל דרך הכלל, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, מאחר שהחיוב הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וכספים ששולמו על-ידי המבקש, ניתן יהיה להשיבם בסופו של יום, במידה שהמבקש יזכה בערעורו (ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (30.8.2009); ע"א 5217/12 גיטליס נ' עו"ד ארז (15.8.2012); ע"א 5306/12 אדרי נ' פקיד שומה (29.8.2012)).

...

ראו לעניין זה ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (30.05.2013) שם נפסק כי: "בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום סכום ההוצאות שנפסקו לחובתם. המבקשים לא טענו כלל, כי מצבה הכלכלי של המשיבה מוטל בספק, ואף לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לטענתם, כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע החלטה בעניינם. הלכה מושרשת היא, כי במקרים מעין אלו, ועל דרך הכלל, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, מאחר שהחיוב הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וכספים ששולמו על-ידי המבקש, ניתן יהיה להשיבם בסופו של יום, במידה שהמבקש יזכה בערעורו (ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (30.8.2009); ע"א 5217/12 גיטליס נ' עו"ד ארז (15.8.2012); ע"א 5306/12 אדרי נ' פקיד שומה (29.8.2012)).

לא שוכנעתי כי ביצוע פסק הדין יגרום להתמוטטות כלכלית של המבקשת ובעלה.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, ואת הבקשה לפטור מערובה.